טענות הצדדים
5. האנייה טוענת כי החלטות בתי משפט קמא מנוגדות להוראת ההתיישנות המעוגנת בכללי האג-ויסבי, שכן מדובר בהתיישנות מהותית המפקיעה את זכות התביעה עצמה. לגישתה, לא ניתן להסתפק בהגשת תביעה אחת ויחידה על-ידי תובע כלשהו, בעל זכות תביעה, בתוך שנה ממועד מסירת הטובין או מהמועד אשר בו הם היו אמורים להימסר, כדי לשלול לתקופה בלתי מוגבלת את טענת ההתיישנות מהמוביל הימי. עוד טוענת האנייה כי החלטות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הפסיקה בנושא ועם תכלית הוראת ההתיישנות האמורה. כן הודגש כי למילובר אגש"ח אין כל סיבה מוצדקת לאי הגשת התביעה במועד.
מילובר תערובות סומכת ידה על החלטת בית משפט קמא, וטוענת כי האנייה ממילא נערכה לאיסוף ראיות לקראת הליך משפטי, כך שאין בשינוי זהות התובעת כדי לפגוע בה. עוד נטען כי החלטת בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה, ובפרט עם עניין Polska. כן נטען כי אין הצדקה משפטית להתערב בהחלטה קמא ב"גלגול שלישי", במיוחד שעה שניתן לערער עליה במסגרת פסק הדין הסופי. הפניקס טוענת כי היא משיבה פורמלית בלבד ואינה נוטלת חלק פעיל בהליך.
דיון והכרעה
6. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא – אין מדובר בערעור בזכות. על המבקשת להראות כי נגרם לה עיוות דין או שבקשתה מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או כללית, החורגת מעניינם של הצדדים. בענייננו לא רק שמדובר ב"גלגול שלישי", אלא בערעור על החלטה אחרת שאינה מסיימת את ההתדיינות בין הצדדים. במסגרתה יש לבחון את טיב הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של ההחלטה, לעומת האפשרות לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. ככל שההחלטה בעלת השפעה משמעותית יותר על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק בלתי הפיך או שעשוי להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה, ייטה בית המשפט לקבל את הבקשה (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; רע"א 4153/12 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' הזרע ג'נטיקס בע"מ [פורסם בנבו] (12.08.2012)).
כאן המקום להדגיש שתי נקודות: האחת היא כי בתי משפט קמא קבעו שהתביעה לא התיישנה והמשמעות היא שהדיון בתיק יימשך. ברם, בהנחה שנפלה טעות בהכרעה, והתביעה אכן התיישנה, יוצא כי מדובר בדיון מיותר. במקרה כזה מתעורר אפוא שיקול של יעילות ורצון למנוע בזבוז משאבים. אין זה אומר, כלל ועיקר, כי יש להיעתר לכל בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. למשל, ישנם מקרים שבהם התשתית העובדתית איננה ברורה ודיון שיאפשר את השלמתה עשוי לשפוך אור על ההכרעה. זה אינו המצב כאן, ולא בכדי הצדדים נמנעו מלטעון בכיוון זה. הנתונים העובדתיים הנדרשים להכרעה בשאלת ההתיישנות, אינם שנויים במחלוקת. הנקודה השנייה היא, כי השאלה המשפטית חורגת מד' אמותיו של המקרה הקונקרטי. מדובר בשאלה משפטית מורכבת. ראשית, עסקינן בהתיישנות על-פי כללי האג-ויסבי ולא לפי חוק ההתיישנות, והפסיקה בנושא דלה היא. שנית, והדברים קשורים, עסקינן בהתיישנות מהותית ולא דיונית, וזאת בשונה מההתיישנות המעוגנת בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), וראוי להבהיר כי קיימת נפקות פרשנית לכך. שלישית, קיימת חשיבות עקרונית לשאלה הפרשנית הנקודתית הדורשת הכרעה. הכוונה לפרשנות התיבה "הוגשה תביעה". מהצטברות טעמים אלו, ולאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית וכי נדרש להכריע בה כדי למנוע ניהול הליך מיותר. על כן, ובהתאם לסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כן הוחלט כי דין הערעור – להתקבל.