תחילה, אני סבור כי לא ניתן לאפשר מצב שבו תביעה שהוגשה כנגד פלוני, על-ידי אלמוני שכלל אינו זכאי להגיש את התביעה האמורה, תאפשר לכל דורש להגיש לאחר מכן תביעה כנגד אותו פלוני ללא הגבלת זמן. אפשרות כזו מותחת את גבולות ההתיישנות יתר על המידה, ופוגעת באינטרס הלגיטימי של הנתבע שלא תרחף מעל ראשו עננת תביעות על זמנית. כך במיוחד כאשר לתובע הראשון בזמן כלל לא הייתה זכות תביעה כנגד הנתבע (יודגש שזו לא בהכרח המסקנה המתבקשת מקום שבו אין זהות מוחלטת בין התובע המוקדם למאוחר, אך קיימת ביניהם זיקה משמעותית דוגמת יחסי חליפות או שליחות – ראו, למשל, רע"א 5971/07 חסן נ' עזבון סעיד [פורסם בנבו] (11.11.2007)).
עוד יש לתת משקל לכך שעל כללי ההתיישנות, הן בפן הדיוני והן בפן המהותי, להיות ודאיים ובהירים. מדובר במערכת כללים החוסמת את הגישה לערכאות, או במקרה של התיישנות מהותית – המפקיעה את עצם זכות התביעה. נוכח השפעתה רבת המשקל, על כללי ההפעלה של מערכת זו להיות ברורים למשתמש, על מנת שידע לכלכל את צעדיו בהתאם, וימנע מטעויות תמות לב שיגבו ממנו מחיר גבוה. כפי שהבהרתי בעניין שעבאני:
דיני ההתיישנות מאופיינים במערכת כללים קשיחה. המטרה היא לקבוע קו ברור על ציר הזמן, המחייב את בית המשפט לדחות תביעה שהתיישנה, וזאת מבלי להקנות לו שיקול דעת בעניין, למעט חריגים שחלקם יצירי פסיקה וחלקם יצירי החקיקה (לחריגים ראו, למשל, בהתאמה ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ [פורסם בנבו] (22.12.14); סעיף 8 לחוק ההתיישנות – התיישנות שלא מדעת, המקנה לבית המשפט שיקול דעת שאיננו עניין של תחשיב גרידא). כמו בתמרור המופיע בדרך, על הוראות ההתיישנות להיות ברורות, לכוון התנהגות ולהציב קו אחרון לתובעים ונתבעים פוטנציאלים.
לכך יש להוסיף כי ייתכן שתביעה לא תקינה וביתר שאת, באופן מובהק, אינה מתמרצת את הנתבע לשמור את ראיותיו. כך או כך, גם אם אתעלם מאפשרות זו ואניח כי במקרה שלפנינו האנייה שמרה את ראיותיה נוכח תביעת מילובר תערובות, אין זה מן הראוי שבכל מקרה ומקרה יידרש בית המשפט לבדיקה האם הנתבע שמר את ראיותיו, ובהתאם לכך יקבע האם חלה התיישנות. לא זה האופן שבו ראוי להפעיל את דיני ההתיישנות, המשפיעים באופן משמעותי על תובעים ונתבעים בפועל ובכוח. על דינים אלו להיות ודאיים, ברורים וקלים לפיענוח.
כמו כן, אחת מהתכליות העומדות בבסיס הוראת ההתיישנות המקוצרת היא, כאמור, זירוז הגשת תביעות כנגד המוביל הימי נוכח אופי פעילותו המלווה בקושי לשמור ראיות לאור מגעיו עם גורמים שונים ברחבי העולם והאפשרות להיתבע בגין נזקים שנגרמו רחוק ממקום מושבו. לכך יש להוסיף כי עסקינן בסחר בין-לאומי אשר מעצם טבעו דורש קביעה מהירה של זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים השונים, על מנת לאפשר מסחר תקין. ראו למשל את דבריו של הנשיא מ' שמגר, אשר הוזכרו גם בעניין Banco, ונכתבו בהקשר אחר אך יפים גם לענייננו, בהבהירם את החשיבות בקביעת התיישנות מקוצרת בתחום הסחר הבין-לאומי:
[...] חוק המכר הבינלאומי עניינו בעיסקאות בינלאומיות, שבהן הוודאות המשפטית היא בעלת חשיבות רבה. עצם חקיקתו של החוק נועדה ליצור ביטחון משפטי בדרך של יצירת אחידות ומניעת החלת דיניה הפנימיים של כל מדינה ומדינה. עיסקאות בינלאומיות מבטאות, לעתים, מעברים רבים של המוצר, מארץ לארץ, עד הגיעו לידי הצרכן. קביעה מהירה של המצב המשפטי הכרחית כדי ליצור ודאות בזכויותיהם ההדדיות של כל המעורבים בעיסקה. קביעת תקופת התיישנות של שנה אחת איננה נעוצה בטעם המרכזי המקובל של התיישנות, היינו שמירת ראיות, אלא לשם קביעה מהירה של המצב המשפטי בין הצדדים לעיסקה..." (ע"א 132/85 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר - תעשיות פלדה בע"מ, מא(4) 477, 487 (1987)).
12. בנוסף, בבוא בית המשפט לקבוע את הפרשנות הראויה להוראות אמנה, עליו להיעזר באופן שבו זו פורשה בפסיקה הזרה (עניין Polska, בעמ' 227; עניין Bellina, בעמ' 796), בוודאי כשמדובר בפרשנות אמנה שתכליתה, בין היתר, להביא להאחדת הדין. עיון בפסיקה הזרה מגלה כי תביעה שהוגשה על-ידי מי שאינו זכאי לכך, לא יכולה להיחשב לתביעה העוצרת את מירוץ ההתיישנות. ראו, למשל, The “Nordglimt” [1988] Q.B. 183, 192-193 (להלן: עניין Nordglimt):
Somebody who has no title to sue the carrier, as was the case in Cia Colombiana de Seguros v Pacific Steam Navigation Co, clearly cannot suffice to prevent the carrier from being discharged from liability: "'Suit brought' must mean suit brought by the person properly entitled to bring it" […] The plaintiff must accordingly be the competent plaintiff in respect of the cause of action which he is seeking to assert in the subsequent proceedings (emphasis added)
וראו גם Compania Colombiana de Seguros v. Pacific Steam Navigation Co., [1965] 1 Q.B. 101, 129 (להלן: עניין Compania Colombiana); Transworld Oil (USA) Inc v. Minos Compania Naviera SA [1987] 2 Lloyd's Rep. 48, 58; 2 William Tetley, Marine Cargo Claims 1673 (4th ed. 2008).
מהאמור לעיל נובע כי על-פי הוראת סעיף III(6) לכללי האג-ויסבי, לא ניתן לראות בתביעה שהוגשה על-ידי מי שאינו זכאי לכך כתביעה העוצרת את מירוץ ההתיישנות.
13. ועתה לתביעת הפניקס. כזכור, ביום 5.4.2016, עובר לחלוף שנה מהיום שבו הטובין אמורים היו להימסר, הגישה הפניקס – מבטחת המטען – תביעה כנגד האנייה בגין הנזק שלכאורה נגרם למטען, אשר נסתיימה בהסדר פשרה בין הצדדים. האם יש בתביעה זו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ולאפשר למילובר אגש"ח להגיש תביעה לאחר חלוף שנה מהמועד שבו התביעה אמורה הייתה להתיישן? במילים אחרות, האם הגשת תביעה על-ידי מבטח כנגד מוביל ימי, עוצרת את מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעת בעל המטען המבוטח את המוביל הימי? אני סבור כי התשובה לכך שלילית.
מבחינה לשונית, דעתי היא כי ככל שהוגשה תביעה תקינה בין צדדים מתאימים, לשון צמד המילים "הוגשה תביעה" אינה חד משמעית. זאת ביחס לשאלה האם תביעה שהוגשה על-ידי תובע מסוים, יכולה לעצור את מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעתו של תובע אחר, או שמא החריג של הגשת תביעה אחרי השנה, חל רק כאשר אותו תובע הגיש את התביעה המוקדמת והמאוחרת. מכאן שיש לפנות לתכלית הסעיף.
כאמור, בעת הכרעה בשאלה פרשנית זו יש לשאוף לפרש את כללי האג-ויסבי באופן שיקדם את אחידות הדין. הדבר נכון, ככלל, ביחס לכל מקרה של פרשנות כללים שמקורם באמנות ובמסמכים בין-לאומיים, ובפרט ביחס לכללים שתכליתם היא, בין היתר, לקבוע רמת אחריות אחידה במדינות שונות על רחבי הגלובוס. אלא שבעוד שישנה תמימות דעים לגבי כך שרק תובע בעל זכות תביעה יכול לעצור את מירוץ ההתיישנות, לא ברור האם תביעה שהוגשה על-ידי מי שזכאי לכך, יכולה למנוע התיישנות תביעה שהוגשה על-ידי תובע אחר, אשר גם הוא זכאי לתבוע את אותו הנתבע.
בעניין Compania Colombiana הוגשה תביעה נגד בעלים של אנייה לבית משפט בניו יורק בטרם חלפה שנה ממועד מסירת הטובין או מהמועד שהם היו אמורים להימסר, וזו נדחתה מטעמים של היעדר סמכות. חמש שנים לאחר מכן הוגשה תביעה נוספת בבריטניה, ובית המשפט קבע כי הגשת התביעה בניו יורק לא עצרה את מירוץ ההתיישנות, בין היתר משום שהביטוי "אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט" לא מתייחס לתביעה שהוגשה במסגרת הליך אחר בפני פורום אחר, ובלשון כב' השופט J Roskill:
I think that the true proposition in English law is this: that where in an action in the English courts the plaintiff seeks relief and the defendant pleads limitation, the issue which an English court has to determine is whether the action before the court, and not some other action, has been instituted within the relevant limitation period (emphasis added).
על פניו פסיקה זו מלמדת כי לא ניתן לעצור את מירוץ ההתיישנות במקרה שמדובר בהליכים מקבילים שהוגשו בפני פורומים שונים. ברם, כפי שהובהר היטב בעניין Polska (בעמ' 227-225), אין בפסק דין זה כדי לסייע לענייננו, הן משום שתחולתו מוגבלת לנסיבות המיוחדות שהתקיימו בגדרו, שעיקרן היעדר סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה הראשונה שהוגשה; הן משום שהוא נשען בעיקר על תפיסת הדין האנגלי בסוגיה, ולא על שיקולים פרשניים המותאמים לכללי האג-ויסבי; והן משום שבשנים הרבות שחלפו מאז מתן פסק הדין, למעלה מחמישה עשורים, הועלתה כנגדו ביקורת רבה בספרות ובפסיקה הזרה ונראה שחל בו כרסום. כך, למשל, בפסק הדין Hispanica de Petroleos SA v Vencedora Oceanica Navegacion SA, [1986] 1 Lloyd’s Rep 211, 231 הבהיר בית המשפט לערעורים, בהיותו ערכאה גבוהה יותר מזו שקבעה את עניין Compania Colombiana, כי אין לראות בעניין זה כבעל תחולה כללית. כך הובהר גם בפסק הדין בעניין Deep Sea Maritime Ltd v Monjasa A/S [2018] EWHC 1495, paragraph 92 (Comm), בהתייחסו לעניין Compania Colombiana:
[T]he circumstances of international litigation are too complex and diverse for that simple answer to prevail. Issues arose as to the treatment of actions for the arrest of ships […]; the position where a court with jurisdiction decided that another court with jurisdiction was a more convenient forum for the determination of the dispute; or clauses which gave an option (perhaps an asymmetric one) to elect for a particular forum which might only be exercised after proceedings had been commenced. Court decisions grappling with these issues have led to a considerable gloss on the words of Article III Rule 6. The author of Voyage Charters (4th ed., 2014) at 85.185 describe the position as follows:
'It was once thought that suit must be brought in the same jurisdiction in which the dispute is ultimately decided and that the bringing of suit in other jurisdictions did not prevent a claim being time-barred before the correct court if suit before that court was not brought in time; it was thought that the words 'unless suit is brought within one year' mean 'unless the suit before the court is brought within one year' and not 'unless the suit is brought anywhere within one year … The universal application of that approach was undermined and its underlying correctness challenged such that it may be said with some confidence that the law is now that proceedings do not have to be brought in the same forum as that in which the claim is ultimately determined'.
נראה אפוא כי הפסיקה הזרה מלמדת כי על אף ההלכה שנקבעה בעניין Compania Colombiana, הליכים מקבילים שהוגשו בפני פורומים שונים אכן יכולים לעצור את מירוץ ההתיישנות. כך גם פסק בית משפט זה בעניין Polska, בקובעו כי הגשת תביעה בבית משפט מוסמך כלשהו בתוך תקופת השנה (באותו עניין הוגשה התביעה בניו יורק), על-ידי מי שזכאי לכך, מספיקה על-מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות עבור תביעה שהוגשה בישראל. אלא שהפסיקה הזרה שהציגו הצדדים בפנינו (לרבות עניין Nordglimt שאליו התייחסה המשיבה בהרחבה), כמו גם עניין Polska הישראלי, התמקדו בעיקרם בשאלה אחרת, והיא האם תביעה שהוגשה על-ידי מי שזכאי לכך, בפני פורום זר המוסמך לדון בתביעה, יכולה לעצור את מירוץ ההתיישנות עבור תביעה אחרת, בין אותם צדדים (או בין צדדים בעלי זיקה רלוונטית), שהוגשה בפני פורום אחר. דהיינו, הגורם המשתנה שנדון בפסיקה זו הוא פורום הגשת התביעה, בעוד שבענייננו הגורם המשתנה בין התביעות הוא הצדדים לתביעה, וליתר דיוק – זהות התובעת. כזכור, בתביעה הראשונה התובעת היא הפניקס – מבטחת המטען, בעוד שבתביעה השנייה התובעת עתידה להיות מילובר אגש"ח – היא בעלת המטען והצד החתום על שטר המטען.
להשקפתי, אין זה ראוי להסיק מההלכות המתירות לתביעה שהוגשה בפורום אחר לעצור את מירוץ ההתיישנות, ככאלו המאפשרות גם לתביעה שהוגשה על-ידי תובע אחר לעשות כן. כפי שציינתי לעיל, זהות הצדדים הינה חלק אינטגרלי מהמונח "עילה", מסיפור המעשה, לצרכי דיני ההתיישנות, וכלל המתיר לשנות את זהות התובעים מבלי שתהיה לכך השלכה על תקופת ההתיישנות, מכרסם בוודאות מערכת כללי ההתיישנות ובעקרון סופיות הדיון. על קו הגבול המפריד בין צדדים שיכולים להחליף זה את זה בתום תקופת השנה ובין אלו שלא, להיות ברור. כאמור, אין זה ראוי שבית המשפט יבחן בכל מקרה באופן פרטני האם הוגשמו תכליות ההתיישנות – למשל, שמירת ראיות – ובהתאם לכך יקבע האם התביעה הראשונה בזמן שהוגשה על-ידי תובע פלוני יכולה לעצור את מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעה מאוחרת בזמן שהוגשה על-ידי תובע אלמוני. דווקא משום שדיני ההתיישנות משפיעים באופן משמעותי על זכויותיהם של הצדדים, עליהם להיות ברורים וקלים לפיענוח. כמובן, וכפי שהוזכר לעיל, ייתכנו חריגים, כגון מצבים שבהם קיימים יחסי חליפות או שליחות בין הצדדים לתביעות השונות, אשר יאפשרו לעצור את מירוץ ההתיישנות הגם שקיימת שונות בין הצדדים לתביעה – אך אין זה המצב בעניינו וממילא המשיבה לא טענה זאת.
14. כמו כן, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, ישנם מספר שיקולים נוספים המבהירים מדוע אין בתביעת הפניקס כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות עבור תביעת מילובר אגש"ח: ראשית, מדובר בהתיישנות מהותית המפקיעה את זכות התביעה וקיים קושי לכרסם בה. שנית, יש להגן על האינטרס הלגיטימי של הנתבע שלא תרחף מעל ראשו עננת תביעות על זמנית, כך שכל תביעה שהוגשה על-ידי מאן דהוא עובר לחלוף שנה מהמועד הרלוונטי, תשלול ממנו לעד טענת הגנה של התיישנות. שלישית, יש לזרז הגשת תביעות כנגד מובילים ימיים נוכח אופי פעילותם המלווה בקושי לשמור ראיות, והעובדה כי עסקינן בסחר בין-לאומי אשר מעצם טבעו דורש קביעה מהירה של זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים השונים. אכן, מן הצד השני עומד השיקול כי סילוק תביעה על הסף מהווה צעד דרסטי ויש לנקוט בו בזהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד(2) 82, 110 (2010); ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה [פורסם בנבו] (24.3.2008)). אולם, באיזון בין השיקולים נראה כי הכף נוטה שלא לאפשר את עצירת מירוץ ההתיישנות במקרה דנן. פרשנות אחרת המתירה לעצור את מירוץ ההתיישנות, כלפי כולי עלמא ולזמן בלתי מוגבל, אך בשל תביעה שהוגשה על-ידי גורם כלשהו בשל עילה דומה, תפגע פגיעה חמורה במובילים ימיים ותסכל את תכליות הוראת ההתיישנות המעוגנת בכללי האג-ויסבי.