8. ההוראה הרלוונטית לענייננו היא זו העוסקת בהתיישנות, המופיעה בסעיף III(6) לכללי האג-ויסבי. יוער כי בכללי האג המקוריים ההוראה הופיעה בנוסח אחר, ותוקנה בעקבות פרוטוקול ויסבי. ואולם לתיקון אין נפקות לשאלה המתעוררת בענייננו. התיקון, בעיקרו, הביא לכך שתקופת האחריות של שנה תחול על תביעות שעילתן היא אחריות כלשהי לטובין שנמסרו להובלה ולא רק על תביעות שעילתן אחריות להפסד או לנזק; וכן איפשר לצדדים לחוזה ההובלה להסכים על הארכת תקופת ההתיישנות (דברי הסבר להצעת החוק לתיקון הפקודה).
ההוראה הוצגה בפסקה 2 לעיל ולמען הנוחות היא תוצג גם להלן (בנוסחה בשפה העברית, כפי שהיא מופיעה בתוספת לפקודת הובלת טובין בים):
בכפוף להוראות סימן 6א, יהיו המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר; אולם, ניתן להאריך את התקופה האמורה, אם הסכימו על כך הצדדים לאחר שנוצרה עילת התביעה (ההדגשה הוספה).
נוסח ההוראה העדכנית בשפה האנגלית, הוא כדלקמן:
Subject to paragraph 6 bis the carrier and the ship shall in any event be discharged from all liability whatsoever in respect of the goods, unless suit is brought within one year of their delivery or of the date when they should have been delivered. This period may, however, be extended if the parties so agree after the cause of action has arisen (emphasis added).
הוראת ההתיישנות, בין אם לפני התיקון שבוצע בעקבות פרוטוקול ויסבי, ובין אם לאחריו, קבעה כי בחלוף שנה מיום מסירת הטובין או מהיום שבו הם היו אמורים להימסר, יהיו המוביל הימי וכלי השיט פטורים מאחריות לגביהם. פטור זה מלמד על כך שמדובר בהוראת התיישנות מהותית. ודוקו: ניתן להבחין בין שני סוגים של התיישנות – התיישנות דיונית, השוללת את זכותו של התובע לקבל סעד מבית המשפט, אך אינה מפקיעה את זכותו המהותית גופה; והתיישנות מהותית, אשר משפיעה על הזכות גופה ועשויה להפקיע אותה (וראו טל חבקין התיישנות 11-10 (2015) (להלן: חבקין)). כך, להבדיל מהאמור בסעיף 2 לחוק ההתיישנות הקובע כי "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה", ההתיישנות הקבועה בסעיף III(6) לכללי האג-ויסבי מפקיעה את אחריותו של המוביל הימי במישור הדין המהותי ולא רק חוסמת את האפשרות הדיונית לתבוע אותו (וראו עניין Polska, עמ' 219; ע"א 3552/01 Banco Exterior (Suiza) SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna, נט(4) 941, 949 (2005) (להלן: עניין Banco)). אם נהוג לתאר את ההתיישנות הדיונית כמגן ולא חרב (ראו, למשל, ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309, 326 (1974)), אזי ניתן להגדיר את ההתיישנות המהותית כנטילת החרב מהתובע וסיומה של המלחמה.
9. תכלית מרכזית של כללי האג והאג-ויסבי היא, כאמור, להביא לאחידות בכללים הנוהגים במדינות שונות, בקשר לחובותיהם ולזכויותיהם של מובילים ימיים מצד אחד ושל הנזקקים לשירותיהם מצד שני. נראה כי הצורך בהתקנת כללים אלה נבע מחוסר השוויון בעמדות המיקוח בין שני הצדדים לעסקת ההובלה. מעמדם החזק של המובילים הימיים אילץ בעבר את בעלי הזכויות במטענים להסכים לתניות בשטרי המטען שהגבילו מאוד את אחריותם של המובילים. כך, למשל, עובר להוראת ההתיישנות המעוגנת בכללי האג-ויסבי הקובעת תקופת אחריות של שנה, בעלי הזכויות במטענים נאלצו להסכים לתקופת התיישנות קצרה בהרבה, כגון חודש או חודשיים. נראה אפוא, כי תקופת ההתיישנות שנקבעה בסעיף III(6) לכללי האג-ויסבי נועדה לחזק, מחד גיסא, את הנזקקים לשירותי המוביל הימי על-ידי הארכת תקופת ההתיישנות שהייתה נהוגה בעבר; ומאידך גיסא לקבוע תקופת התיישנות קצרה דיה אשר תזרז הגשת תביעות, על מנת לאפשר למוביל הימי לשמור חומר ראיות ולברר את עובדות המקרה, בהינתן אופי הפעילות שלו – כמי שבא במגע עם גורמים רבים ושונים ברחבי העולם, וכן כמי שהנזקים שבגינם הוא נתבע עלולים להתרחש רחוק ממקום מושבו (לסקירה על תכליתם של כללי האג-ויסבי, ראו עניין Polska, בעמ' 228-227; עניין Banco, בעמ' 955-954; רע"א 9444/00 Bellina Maritime S.A. Monrovia נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 788, 795 (2002) (להלן: עניין Bellina)). התקופה הקצרה יחסית של התיישנות בתביעות כנגד מובילים ימיים, מעניקה ביטוי והכרה למרכיבים הייחודיים של ענף זה בחיי המסחר וכן מאפשרת לשמור על היציבות הכלכלית בו.
10. ועתה לענייננו. כאמור, ישנן שתי תביעות אשר הוגשו כנגד האנייה עובר למועד התיישנות התביעה – דהיינו תוך תקופת השנה – תביעת מילובר תערובות ותביעת הפניקס. האם אחת מהן יכולה לעצור את מירוץ ההתיישנות? ובמילים אחרות, האם אחת מהן עונה לדרישת "אלא אם כן הוגשה תביעה", המופיעה בסעיף III(6) לכללי האג-ויסבי? נדון תחילה בתביעת מילובר תערובות, שכזכור נקבע לגביה שהיא נעדרת זכות תביעה כנגד האנייה בגין הנזק שלכאורה נגרם למטען. קביעה זו נשענת על ממצאים עובדתיים של ערכאות קמא, שלא מצאתי סיבה להתערב בהם וזו נקודת המוצא של דיון זה.
מילובר תערובות מתמודדת עם קושי זה בטענה כי ניתן לתקן את כתב התביעה כך שהתובעת תהא מילובר אגש"ח, הגם אם התיקון ייעשה בחלוף שנה מהמועד שבו הטובין אמורים היו להימסר. הטעם לכך, לתפיסתה, הוא שמדובר בתיקון טכני בלבד – כתב התביעה בשני המקרים יהא זהה, פרט לשם התובעת. במצב דברים זה, לטענתה, אין לראות במועד התיקון כמועד הגשת התביעה לצרכי התיישנות, אלא במועד הגשת התביעה המקורית (וליתר דיוק, המועד שבו האנייה הוספה כנתבעת בתביעת מילובר תערובות – 24.4.2016). דא עקא, האנייה טוענת כי תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מאפשרת זאת, שכן היא קובעת כי "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". דהיינו, לפי תקנה זו, במקרה שמילובר תערובות תתקן את כתב התביעה כך שהתובעת תהא מילובר אגש"ח, יראו במועד התיקון כמועד הרלוונטי להתיישנות התביעה, והרי מועד זה הינו לאחר שחלפה שנה מהיום שבו הטובין אמורים היו להימסר, כלומר לאחר שזכות התביעה כבר פקעה ואיננה עוד.
מילובר תערובות טענה בתגובה כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה, על אף הוראת תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לאפשר את תיקון כתב התביעה כך שמילובר אגש"ח תהיה רשומה כתובעת, וזאת מבלי שיראו במועד התיקון כמועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות, משום שהתיקון לא יוביל לחריגה מעילת התביעה המקורית (וראו ע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.5.2012) (להלן: עניין אשתייה); רע"א 2607/12 אל על נתיבי אוויר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (29.4.2012) (להלן: עניין אל על)).
כאן המקום להעיר כי לצורך ניתוח טיעונה של מילובר תערובות, לא אכריע בדבר הקשר המשפטי שבין תקנה מתקנות סדר הדין האזרחי שעניינה התיישנות, לבין השפעתה על כללי התיישנות שאינם מכוח חוק ההתיישנות, אלא ממקור אחר (וראו בהקשר זה ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 (1987) (להלן: עניין טייכנר), שם נדונה שאלת תחולת הסדרי חוק ההתיישנות הכללי על הסדרי התיישנות בחוקים ספציפיים, ובפרט על ההתיישנות המהותית המקוצרת הקבועה באמנת ורשה). הסוגיה לא הועלתה על-ידי מי מהצדדים וניתן לדחות את טענתה של מילובר תערובות גם מבלי להידרש לשאלה הכללית בדבר תחולתה של תקנה 26(ב). לצורך העניין אניח, כעמדת מילובר תערובות, כי התקנה רלוונטית. תחילה אציג מדוע אין בפסיקה שהוצגה על-ידי מילובר תערובות כדי לסייע לה, ולאחר מכן אראה מדוע ניתוח פרשני של התיבה "הוגשה תביעה" אינו מאפשר לתביעת מילובר תערובות לעצור את מירוץ ההתיישנות, בין אם על דרך של תיקון כתב התביעה ובין אם בדרך אחרת.
ראשית, עניין אשתייה והפסיקה שקדמה לו (ראו את המקורות המובאים שם, בפסקה 11) מתייחסים להתיישנות דיונית, אך ענייננו עוסק בהתיישנות מהותית שמשמעותה פקיעתה של זכות התביעה, שחלפה לה מן העולם ואיננה עוד. נוכח שוני זה קשה להחיל, בוודאי באופן ישיר, את הפרשנות שניתנת להוראות העוסקות בהתיישנות דיונית, על הוראות העוסקות בהתיישנות מהותית (וראו גם עניין טייכנר, פסקאות 5-4 לפסק דינו של השופט ג' בך). התיישנות דיונית, מטבעה, מכירה בקיומה של הזכות גופה ולכן המתח בין ההיבט המהותי וההיבט הדיוני קיים, ועל הפרשן להביא אותו בחשבון. אלא שמתח זה כלל איננו קיים במקרה של התיישנות מהותית השוללת מניה וביה את עצם הזכות. לכן ריכוך הוראת התיישנות מסוג זה דורש לעבור משוכה גבוהה יותר מזו הנדרשת במקרה של התיישנות דיונית. ודוקו: אין זה אומר שבשדה הפרשנות מדובר בקווים מקבילים שלעולם לא יפגשו, אך ישנם מקרים שאופייה של ההתיישנות יביא לתוצאות פרשניות שונות. הלשון, ההקשר והתכלית הם אלה אשר יקבעו, אך סוג ההתיישנות – מהותית או דיונית – מהווה שיקול ממשי.
שנית, כדי לאפשר תיקון כתב תביעה מבלי שהוא ישפיע על תקופת התיישנות התביעה, נדרש שכתב התביעה המקורי יגלה עילה כנגד הנתבע ויפרט, אפילו על דרך החסר, את העובדות המקימות לנתבע חבות. ראו, למשל, את האמור בע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד פ"ד לד(4) 126, 132 (1980):
יכול וכתב התביעה המקורי מגלה עילה, אך ברצונו של התובע להביא בו שינוי, ויכול שכבר מלכתחילה לא הקים התובע עילת תובענה שלמה ובקשת התיקון באה להשלים את החסר. במקרה הראשון אין מניעה להיעתר לבקשת התיקון והוא – כשהתיקון אינו חורג מגדר עילת התובענה, כהגדרתה הרחבה. במקרה השני השאלה היא אך זאת: אם כלל כתב התביעה העיקרי מרכיבי יסוד כלשהם של העילה שמהם משתמעת, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע (ההדגשה הוספה; להרחבה, ראו חבקין, בעמ' 59-58).
ברם, כתב התביעה המקורי לא יכול לגלות עילת תביעה כנגד הנתבע ולבסס את חבותו, שעה שלתובע אין כל זכות תביעה כנגד הנתבע ביחס לסעד אותו הוא מבקש. להשקפתי, וכפי שהבהרתי בהקשר אחר, זהות הצדדים הינה חלק אינטגרלי מהמונח "עילה" לצרכי דיני ההתיישנות, שכן הצדדים מהווים חלק מהעובדות החיוניות הנדרשות לביסוס התובענה, והדברים יפים אף בענייננו (וראו ע"א 8121/16 פלוני נ' שעבאני, [פורסם בנבו] פסקה 8 (13.12.2018) (להלן: עניין שעבאני)). לפיכך, מקום שבו אין יריבות בין הצדדים לכתב התביעה, לא ניתן לבסס את חבותו של הנתבע, ובמקרה כזה לא ניתן לתקן את כתב התביעה בדרך של הוספת או החלפת בעל דין, מבלי שהתיקון ישפיע על מניין תקופת ההתיישנות. כך בוודאי כאשר התובעת המקורית הינה אישיות משפטית קיימת, משוללת זכות תביעה, שהחליפה אישיות משפטית קיימת אחרת. זה איננו תיקון טכני. יובהר כי דינה של טעות קולמוס בשם התובעת שתוקנה בחלוף השנה מעורר שאלה אחרת, של תיקון טכני מובהק, אשר אינה נדרשת להכרעה כאן.
למען הבהירות יוער כי עניין אשתייה לא התייחס למצב שבו התובעים היו משוללי כל זכות תביעה כנגד הנתבע. באותו מקרה הוגשה תביעה נזיקית כנגד המדינה על רקע מותם של מספר מנוחים. התביעה הוגשה בשם עיזבונות המנוחים וחלק מיורשיהם, וזאת על אף שעיזבון אינו אישיות משפטית וממילא אינו יכול להיות בעל דין. בית משפט זה התיר לתקן את כתב התביעה, על דרך של צירוף היורשים החסרים, אף כי בעת התיקון כבר חלפה תקופת ההתיישנות, בפסקו כי תיקון זה לא יוביל לחריגה מהותית מעילת התביעה המקורית, בכל הנוגע לתביעת העיזבונות (להבדיל מתביעת התלויים). אלא, שבשונה מהמקרה דנן, בעניין אשתייה כתב התביעה המקורי לא היה משולל כל עילת תביעה, שכן הוא הוגש גם בשם חלק מן היורשים הזכאים לתבוע. בנוסף, בין עיזבון ליורשים קיימת זיקה משמעותית, בעוד שבמקרה שלפנינו כלל לא הובהר על-ידי המשיבה מהו היחס או מהי מידת הקרבה בין מילובר אגש"ח ומילובר תערובות.
עוד יש להבחין בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון ברע"א 2607/12 אל על נתיבי אוויר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (29.4.2012). באותו עניין נקבע על-ידי בית משפט זה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, אשר התיר לתובעת לתקן את כתב תביעתה, למרות שחלף מועד התיישנות התביעה, וזאת מבלי שמועד התיקון יחשב למועד הגשת התביעה לצרכי התיישנות, היות שהתיקון אינו מוביל לחריגה מעילת התביעה המקורית. כך נפסק על אף שבכתב התביעה הייתה חסרה חוליה "בשרשרת היריבות" (שם, בפסקה 11) וכן למרות שבית המשפט אף היה נכון להניח כי מדובר בהתיישנות מהותית המפקיעה את זכות התביעה. אלא, שבמקרה זה ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה באופן שיוספו לו העובדות הדרושות לצורך הוכחת הקשר בין התובעת (וליתר דיוק, המבוטחת של התובעת) ובין בעלת זכות התביעה. התובעת טענה כי היא שלוחה של הגורם בעל זכות התביעה ולחלופין כי גורם זה הסב לה את כל זכויותיו במטען שניזוק. התיקון התאפשר ביחס לטענות במישור זה, ולא ניתן לומר כי התובעת הייתה מלכתחילה משוללת כל זכות תביעה כנגד הנתבעת, וכי לא העלתה בכתב התביעה טענות המבססות את חבות הנתבעת, הגם אם על דרך החסר. לא זה המקרה המונח בפנינו.
11. הנה כי כן אין במקרים שהציגה בפנינו מילובר תערובות כדי לסייע לה. מהו, אם כן, הדין בסוגיה? כיצד יש לפרש את התיבה "הוגשה תביעה"?
מבחינה לשונית, סבור אני כי המונח "תביעה" בהקשר הנדון מתייחס לקיומה של תביעה תקינה בין צדדים מתאימים. התובע והנתבע הם היסודות הבסיסיים ביותר המרכיבים את התביעה, הם הגורמים שבלעדיהם אין, ובהיעדר מי מהם (או בהיעדר ייצוג תקין שלהם) התביעה איננה "תביעה" לצורך סעיף III(6) לכללי האג-ויסבי. עם זאת, המונח "תביעה" עשוי להשתנות בהתאם להסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה, כתלות בהקשר ובתכלית אותו הסדר, ונכון יהיה לבחון את הסוגיה גם מבחינה תכליתית. אקדים ואומר כי בחינה תכליתית של הוראת ההתיישנות מלמדת כי רק תביעה תקינה, המוגשת על-ידי מי שזכאי לכך, יכולה לעצור את מירוץ ההתיישנות.