14. סעיף 19 לחוק התרופות קובע כי לנפגע מהפרת חוזה קיימת זכות עיכבון על נכס שקיבל בעקבות החוזה. החיוב המובטח על ידי העיכבון הוא כל סכום המגיע לנפגע בעקבות הפרת החוזה. אביא את הסעיף כלשונו:
קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה.
15. החלתו של סעיף 19 לחוק התרופות על ענייננו מחייבת להכריע בשאלה האם הציוד בו עסקינן התקבל על ידי אריגים "עקב החוזה". האם די בעובדה כי מבחינה עובדתית התגלגל הציוד לידיה של אריגים בעקבות ההתקשרות החוזית להשכרת אולם התצוגה? או שמא מציב הסעיף דרישה מחמירה יותר, בה אריגים אינה עומדת, לפיה עליה להצביע על כך שעמדה לה זכות מכוח ההתקשרות החוזית לכך שהציוד יימסר לידיה?
16. בנתחה את הוראות העיכבון המצויות בחקיקה האזרחית הישראלית מבחינה פרופ' נינה זלצמן בין שלוש גישות לגבי עוצמת הזיקה בין החיוב המובטח לבין הנכס המעוכב: הגישה הראשונה, דורשת זיקה הדוקה במובן זה "שהחיוב הנערב מכוחה של הזכות "נולד" מן הנכס המהווה אובייקט למימוש הזכות, כגון שהחיוב נוצר עקב מלאכה או שירות שביצע הנושה בנכס או בקשר לנכס". להלן תכונה זיקה מסוג זה: "זיקת השבחה"; הגישה השנייה, מסתפקת בזיקה רופפת יותר, כך "שהחיוב נצמח מאותה עסקה במסגרתה קיבל הנושה את החזקה בנכס, אף שאין הוא נובע במישרין מן המלאכה שביצע בנכס או מן השירות שנתן לחייב בקשר לנכס". להלן תכונה זיקה מסוג זה: "זיקת עסקה"; הגישה השלישית, היא הגישה המקלה, במסגרתה "תוענק לנושה זכות עיכבון כללית, אפילו לא נוצרה זיקה כלשהי בין הנכס שהוא מעכב לבין החיוב שהוא דורש מן החייב את סילוקו". להלן תכונה זכות עיכבון אשר אינה דורשת כל זיקה לחיוב המובטח "זכות עיכבון כללית" (ראו נינה זלצמן, עיכבון 23 (1998) (להלן: "זלצמן")). בהמשך ספרה היא מבהירה כי זכויות העיכבון הסטטוטוריות שבמשפט הישראלי הפרטי דורשות, ככלל, קיומה של לפחות זיקת עסקה לחיוב המובטח, ועל כן אינן בגדר זכויות עיכבון כלליות (זלצמן, 73 -75).
בבואה לנתח את סעיף 19 לחוק התרופות מבהירה פרופ' זלצמן כי הוראת עכבון סטטוטורית זו היא בבחינת בן חורג להוראות החוק המקנות זכויות עיכבון, המתייחסות בדרך כלל להתקשרויות מסוימות, כגון חוזה קבלנות (ראו סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974) או חוזה שליחות (ראו סעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965), במסגרתן קיימת הצדקה עניינית להקניית זכות עכבון למבצע עבודה או לנותן שירות. לעומת זאת, סעיף 19 לחוק התרופות מתייחס לכל נפגע מהפרת חוזה, כאשר ספק אם קיימת הצדקה חברתית מיוחדת לתת זכות עיכבון לנפגע בשל הפרת חוזה רק משום שהוא מחזיק בעת ההפרה נכס שקיבל עקב החוזה, ולהעדיפו עקב כך על נפגע אחר שאינו מחזיק בנכס של המפר. לפיכך סוברת פרופ' זלצמן כי אם מבקשים בכל זאת להצדיק את העמדתו של סעד עצמי מסוג עיכבון לרשותו של נפגע בשל הפרת חוזה, "ראוי לפחות לפרש את ההוראה הנ"ל באופן שהזכות לעכב תוגבל רק למצבים שהנפגע יכול להצביע על "זיקת החזקה" ממשית שלו לנכס, לאמור: שקיבל את הנכס עקב החוזה כתמורה חוזית, או כחלק מהתמורה החוזית; או שקיבל את הנכס לצורך ביצוע עבודה בו או לשם מתן שירות בקשר אליו אותם התחייב ליתן למפר על-פי החוזה" (זלצמן, עמודים 52-51). במילים אחרות, פרופ' זלצמן מציעה לפרש את לשון "קיבל הנפגע עקב החוזה" שבסעיף 19 לחוק התרופות בצמצום, תוך שלילת הפרשנות המבקשת לראות בה זכות עיכבון כללית – פרשנות אשר אינה דורשת זיקה כלשהי בין הנכס המעוכב לבין החוב המובטח.