9. עוד מוסיפה אריגים כי השוכרת עזבה את אולם התצוגה לאחר שהיא עצמה הודיעה כי אין ברצונה להמשיך להחזיק בו, והותירה את הציוד במקום. לכן, אריגים תפסה חזקה במושכר ובציוד מכוח זכותה על פי החוזה ועל פי הדין. בנוסף, טוענת אריגים כי לפי סעיף 8.3 להסכם המכר בין הרוכשת לבין הנאמנים, הרוכשת למעשה ויתרה על ציוד אולם התצוגה, שכן היא הסכימה שאי קבלת הציוד לא תגרע או תפחית מהתמורה המגיעה לה.
10. יתר על כן, אריגים טוענת כי שגויה הקביעה כי גם לו הייתה עומדת לה זכות עיכבון, הרי שהיא "וויתרה" על זכות זו מכיוון שלא הזכירה טענה זאת במסגרת תביעת החוב שהגישה. לטענת אריגים, העובדה שזכות העיכבון לא צוינה בתביעת החוב אין בה כדי להפקיע זכות קניינית המוקנית לה על פי דין. בנוסף, מציינת אריגים כי תביעות החוב הוגשו במסגרת הליך הבראה לצרכי הצבעה בלבד, ואין בהן משום הכרעה סופית בדבר החוב או מעמדו. לפיכך, אין לראות לשיטתה באי העלאת הטענה לזכות עיכבון במסגרת תביעת החוב משום זניחת הטענה.
דיון והכרעה
11. בקשת רשות הערעור מעוררת שתי שאלות מרכזיות: ראשית, האם לאריגים עומדת זכות עיכבון בציוד אולם התצוגה? שנית, בהנחה שעומדת לאריגים זכות עיכבון, האם היה עליה ליידע את הנאמנים או את השוכרת בדבר טענתה לזכות עיכבון בציוד עובר למכירת הציוד לרוכשת, ואם כן מה ההשלכות של אי מסירת הודעה כאמור? להלן אתייחס לשאלות אלה כסדרן.
האם לאריגים עומדת זכות עיכבון בציוד אולם התצוגה?
12. סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 הוא הסדר המסגרת לעניין דיני העיכבון. סעיף זה מבהיר מהם מאפייניה של זכות העיכבון, כיצד היא נוצרת ומהם הכללים להפעלתה. הוא אינו מהווה כשלעצמו מקור נורמטיבי מכוחו יכולה להיווצר זכות לעיכבון במקרה קונקרטי, ואולם הוא מכיר בשני מקורות נורמטיביים מכוחם יכולה לקום זכות עיכבון: האחד הוא הדין (סעיף 11(א) לחוק המיטלטלין: "עיכבון הוא זכות על פי דין ..."), השני הוא הסכם (סעיף 11(ה) לחוק המיטלטלין: "כן יחולו הוראות סעיף זה על עיכבון על פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לענין הנדון"). ככל שעומדת לנושה זכות עיכבון על פי אחד מהמקורות הללו, באפשרותו להוסיף להחזיק בנכס המעוכב "כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב" (סעיף 11(א) לחוק המיטלטלין), וזאת גם אם החייב נקלע בינתיים להליכי חדלות פירעון (סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל).
13. אריגים טוענת בבקשת רשות הערעור כי קמה לה זכות עיכבון בציוד אולם התצוגה הן מכוח הוראות ההסכמים שבין הצדדים והן מכוח סעיף 19 לחוק התרופות. ואולם, הטענה לקיומו של עיכבון הסכמי לא הועלתה בבית המשפט קמא, וכבר מטעם זה ראוי לדחותה (בתשובה מטעם אריגים לבקשת הרוכשת צוין אומנם כי העיכבון הנטען הוא "בהתאם להוראות הדין ומכוח ההסכם", ואולם הדברים נאמרו ללא הפניה להוראה כלשהי בהסכמים שבין הצדדים. בהשלמת הטיעון שהגישה אריגים ההסתמכות היא על סעיף 19 לחוק התרופות בלבד. רק בבקשת רשות הערעור ניתן למצוא הפניה להוראות שונות בהסכמים עצמם). מעבר לדרוש אציין כי עיון בהוראות ההסכמים אליהן הפנתה אריגים (ובכללם סעיף 5 לתוספת להסכם בין הצדדים מיום 17.9.2017) מעלה כי הן אינן מקנות זכות לעיכבון בנסיבות בהן עסקינן (כך, למשל, סעיף 5 האמור מעניק אופציה לשוכר לקצר את תקופת השכירות, ולהביאה לסיום ב- 31.12.2018. השוכרת כלל לא עשתה שימוש באופציה זו, אלא התפנתה מהמושכר כשנה לפני כן, על פי דרישת אריגים). מכאן שגורלה של בקשת רשות הערעור יוכרע על פי הטענה לקיומו של עיכבון מכוח הוראת סעיף 19 לחוק התרופות בלבד.