פסק דין
(בעניינה של הנתבעת 2)
שאלת חיובה האישי של מי שנרשמה כ"אשת קש" בתורת בעלת המניות בחברה שחדלה לפעול בינתיים, והותירה חובות ארנונה ניכרים. סכום התביעה: 2.5 מיליון ₪.
רקע
1. בתמצית: הנתבעת 1 (להלן: דרך הנדלן או החברה) הוקמה בידי מר יחזקאל כהן ז"ל (להלן: כהן), בעלה של הנתבעת 2, גב' מלי בן שושן (להלן: בן שושן). כהן ז"ל הלך לעולמו בשנת 2013. כהן, כך טענה העירייה ובן שושן לא טענה אחרת, נהג להקים לצרכיו חברות, תוך שאשתו ואחרים הם הנרשמים כבעלי מניות באותן חברות, למראית עין בלבד. כתב אישום אף הוגש נגד כהן (נספח 10 לתצהיר העירייה) על כי הקים מגוון חברות ("מציצים" ו"ניו אלי" בהטיות רבות שונות), שבחלקן נרשמה בן שושן ובחלקן אחרים כבעל המניות, והכל לצרכי הימנעות כהן מדיווחי אמת לרשויות המס – הכל כך לפי הנטען. כהן נפטר בטרם עת, והאישומים נגדו לא נתבררו. ולענייננו: דרך הנדלן, אחת החברות שהקים כהן ז"ל. בעצה אחת עם אשתו, בן שושן, נרשמה זו כבעלת המניות בחברה: "היינו צריכים", הסבירה בן שושן, ואז דייקה: בעלה הוא שהיה צריך לפתוח את החברה, והוא היה צריך לרשום אז מישהו כבעל המניות בחברה, ורשם את אשתו כבעלת המניות, אף שלא הייתה לה כל זיקה וקשר לחברה או ידיעה על דרך הפעלתה, על הקשר לחברות האחרות שהקים בעלה, או על נכסיה, או הכנסותיה, וודאי לא על הוצאותיה של החברה, כך הודאת בן שושן (עמ' 6, ש' 20 לפרוטוקול מיום 25.11.2018, ו-עמ' 38-34 לפרוטוקול מיום 25.2.2019). ואשר להוצאות, הרי שהוצאה אחת שדרך הנדלן לא ראתה לנכון להוציאה הייתה של תשלומי ארנונה לעירייה. מכאן התביעה.
2. שני חניונים, עתירי שטח, בדרומה של תל אביב: ברח' רענן 1, ובדרך שלמה 2. חברות אחרות (שרק דרך אגב יצוין כי לטענת העירייה אף הן פרי ייסודו של מר כהן ז"ל) היו רשומות כמחזיקות בחניונים אלה משנת 2007, בלא ששילמו ארנונה. בחודש אוגוסט 2010 מצאה העירייה, בביקורות נפרדות בשני החניונים, כי דרך הנדלן היא המפעילה את החניונים, מפיקה הכנסות מהם ובהתאם יש לראות כמחזיקה בהם (תצהירי גב' רות אדר וגב' שגית יעקב מטעם העירייה). דרך הנדלן נרשמה אפוא בספרי העירייה רטרואקטיבית כמחזיקה משנת 2007. דרך הנדלן פעלה בהליכים מינהליים לבטל את חיובי הארנונה הנגזרים מרישום זה: משנת 2011 ועד שנת 2015 עסקה במאבקים משפטיים הנסבים על חיובה בארנונה (נספח 9 לתצהיר העירייה, עת"מ 20561-04-11 (29.3.2012); עת"מ 14717-08-12 (15.12.2013); ערעור לבית המשפט העליון נדחה בהסכמה: עע"מ 336/14 (15.4.2015)). בן שושן, התחוור, הייתה מעורבת בהליכים אלה (ותדגים סקירתו של בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים בפסק הדין השני את טענותיה של בן שושן, שסופן במסקנתו כי "עינינו הרואות שהדיוק אינו משמש נר לרגלי גב' בן שושן", עמ' 10 לפסק הדין).
3. כשלון ההליכים המשפטיים לא ריפה את ידם של דרך הנדלן או של פרנסיה: ארנונה נמנעו מלשלם כל השנים, בעוד חובות הארנונה תופחים לשיטת העיריה לסכום עתק של מעל 6 מיליון ₪. מאמצי גבייה מנהליים של העירייה הניבו גבייה בהיקפים נמוכים באופן יחסי. להליך משפטי נגד החברה ובן שושן כבעלת מניותיה נפנתה העירייה בשנת 2017. זו התביעה הנדונה כאן, שאותה צמצמה העירייה לסך של 2.5 מיליון ₪ לצרכי אגרה (ומטיעוני העירייה ניתן להבין שלא בכדי, שכן יהא סכום החיוב אשר יהא, שאלת הגבייה היא שתהא הבעייתית). כלפי בן שושן טענה העירייה: הרמת מסך כללית, מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; וסטטוטורית, משילוב הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. החברה לא התגוננה; אי שם בשנת 2014 או 2015 סיימה את דרכה, סבורה בן שושן. פסק דין ניתן נגדה בהיעדר התגוננות. בן שושן התגוננה לבדה אפוא. רבות לא טענה: התיישנות חובות מלפני יום 1.1.2011, טענה (והעירייה טוענת שגם אלו שלא התיישנו לפי תחשיבה של בן שושן עולים על 2.5 מיליון ₪); שיהוי (ולא פירטה); היעדר עילה להרמת מסך כללית או סטטוטורית, כאשר אף העירייה עצמה גורסת כי מר כהן ז"ל הוא שניהל את החברה. לעניין הרמת המסך הסטטוטורית, שלפיה בעל השליטה יחוב ישירות בארנונה עד גובה שווי הנכסים שהעבירה החברה בשליטתו שלא שילמה את הארנונה בגין הנכס העסקי להפסקת פעילותה, הוסיפה בן שושן: לחברה לא היו נכסים כלשהם לעת סיום פעילותה זולת זוג אופניים חשמליים, שגם הם נגנבו. ממילא דבר לא הועבר לבן שושן, טענה, וכל שיש לה הוא שתי מכוניות ישנות, דירה ששכרה ודוכן למכירת מיץ. מעבר לאמור: אך הכחשות כלליות.
4. תצהירים הוגשו: נציגות מחלקת שומה באגף חיובי ארנונה בעירייה הצהירו על רישומי העירייה שלפיהם דרך הנדלן היא המחזיקה בנכסים, בחניון ברחוב רענן עד סוף שנת 2013 (שאז נערכה ביקורת ונמצא כי הנכס הרוס), ובחניון ברח' שלמה עד ראשית שנת 2015 (שאז נמסרה הודעת בעלים על שינוי מחזיק). מנהל אגף גביית ארנונה ומים בעירייה הצהיר על היקף החיובים והגביה הנובעים מכך. מנגד הצהירה בן שושן לבדה, ובדומה לכתב הגנתה, גם בתצהירה לא היו פרטים מרובים. כאשר הגיעה בתצהירה לפרק הנכסים שהיו לחברה לעת הפסקת פעילותה, ולשאלת העברתם לבעלת השליטה (סוגיות שמניבות לרוב בתיקים מסוג זה הצגת מסמכים חשבונאיים ואחרים בהיקף ניכר), הציגה שני עמודים – מכתב רו"ח משנת 2017 שאומר כי נכסים לא היו לחברה להעביר בתום תקופת ההפעלה (מתי היא, לא צוין), וטופס פחת בן עמוד אחד משנת 2014 המעיד על נכסים בהיקף זניח. "הנה כי כן", קבעה בן שושן בתצהירה, "ברי כי הרמתי את הנטל המוטל עלי להוכיח כי לא קבלתי לידי את נכסי החברה" (ס' 49).
5. מגעים בין הצדדים לייתור הסכסוך לא צלחו, וההליך הועבר לטיפולי בחודש אוקטובר 2018. קדם המשפט התקיים לפניי ביום 25.11.18. היה זה לאחר שבינתיים נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בעניין פרידמן (רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן (16.4.2018)), שעניינו בהתיישנות תביעות ארנונה גם כאשר ננקטו הליכי גביה מנהליים קודמים. הדבר צמצם את יכולת העירייה לטעון לחובות שקדמו בשבע שנים בלבד להגשת התביעה בחודש יוני 2017. אולם גם כך, טענה העירייה, חובות הארנונה בני-הגבייה עולים על 2.5 מיליון ₪, אפילו אם נמנה אותם לצורך הדיון כשיטת בן שושן מיום 1.1.2011, ונפחית מהם כל הוצאת גביה. מכאן שתביעתה בעינה. בהסכמה, הציגה העירייה ביום 12.12.2018 אף תחשיב מפורט המבסס טענתה. לא באו תחשיב או טענה נוגדים של בן שושן. דיון הוכחות התקיים ביום 25.2.2019. במהלכו ביקש ב"כ הנתבעת להציג מסמכים שמצא באתר העירייה בליל-האתמול ונוגעים למועדי ההחזקה בחניונים ולשטחם. לא הותר לו, והוא שב והגיש בקשה בעניין לאחר ההוכחות, ולאחר שראיתי לעיין באותם מסמכים ביארתי: מאוחר, ובלתי רלבנטי. לא אחזור על הדברים (החלטתי מיום 24.4.2019), שבעינם עומדים. הצדדים השלימו אפוא סיכומיהם עתה. על הטענות המרכזיות נעמוד בפרק הדיון.
דיון
6. נבחן ראשית חוב הארנונה הרלבנטי של החברה מהו, ואם הוא לפחות 2.5 מיליון ₪ כטענת העירייה, הוא סכום התביעה. שנית, נבחן האם לבן שושן חבות אישית בגין החוב, בין אם מכוח עקרון הרמת המסך שבחוק החברות ובין אם מכוח זה שבחוק ההסדרים.
א. גובה חוב הארנונה של החברה, שניתן לנסות ולייחס לבעלת השליטה בה
7. חוב הארנונה הרלבנטי של החברה, הדגימה העירייה ובן שושן לא התיימרה לטעון אחרת במהלך בירור ההליך, עולה על 2.5 מיליון ₪, הוא הסכום שבחרה העירייה לתובעו. בהתאם לתחשיב שהציגה העירייה ביום 12.12.2018, חוב הארנונה (ולא חובות אכיפה, גבייה וכל חוב אחר), לשנים 2011 ואילך (ולא מועד מוקדם יותר, ותוך הנחה מקלה לטובת בן שושן לצורך הדיון בלבד כי חובות 2010 התיישנו, לצורך התביעה כלפי בעלת השליטה), הרי שהחובות בגין החניון בדרך שלמה מגיעים כדי כ-2.220 מיליון ₪, ובגין רח' רענן מגיעים כדי כ-593 אלף ₪ (ברח' רענן: זאת לאחר קיזוז סכומים של כ-200 אלף ₪ שעלה בידי העיריה לגבות, ויוחסו לחוב זה ולא לחובות עבר, עולה. כל האמור – מריכוז הנתונים שעניינם "יתרות ארנונה", ביחס לשנים 2011 ואילך, בעמודים הממוספרים 1, 3 ו-9 להודעה; את טרוניית בן שושן בס' 56-55 לסיכומיה, אעיר, התקשיתי להבין). מטעימה בן שושן בסיכומיה: אולם קרן החוב עומדת על כ-1.9 מיליון ₪ בלבד. אך מה תעשה וחובות ארנונה בלתי משולמים נושאים ריבית (בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980), מצהיר העירייה אישר את נכונות החישוב, והנתבעת לא חלקה. קרי, חוב ארנונה בר-תביעה מבעלת השליטה של למעלה מ-2.5 מיליון ₪.
8. טוענת הנתבעת: החלטת העירייה משנת 2010 כי דרך הנדלן היא שהחזיקה בחניונים שגויה. אולם כפי שהובהר כבר בהחלטתי מיום 24.4.2019, בדרך הנדלן, במעורבות בן שושן, פעלה להשיג על הגדרתה כמחזיקה ב"דרך המלך" של הערר המינהלי לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), איחרה, קיבלה מבית המשפט לעניינים מנהליים הזדמנות לעשות כן, איחרה בשנית, שאז קבע בית המשפט לעניינים מינהליים ותמך בקביעה זו בית המשפט העליון, כי נסתם הגולל על ההשגה. מטעימה בן שושן: אך מטעמים טכניים לא צלחה השגתה. אולם פרט לכך שממקרא פסק הדין האחרון של בית המשפט לעניינים מינהליים קשה לראות בכך עניין טכני בלבד, ממילא גם כאשר מדובר בבעל דין שלא נקט הליך משפטי כאשר יכול היה לנוקטו, יושתק (השוו: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.2009); ויוער כי לעת ניהול הליכי ההשגה המינהליים, שלא צלחו לבסוף, הייתה זו החברה שנסמכה על פסק הדין האמור וטענה שבעלת דין "אינה רשאית להעלות בהליך הנדון טענה שיכולה הייתה לטעון בהליך קודם אך לא טענה" (ס' 30 לסיכום טענותיה בעתירה, נספח 9 לתצהיר).
9. רק למעלה מן הצורך, שעה שבן שושן לא העלתה כל טענה סדורה בעניין, ראוי להזכיר כי טענת "אינני מחזיק" ניתן אמנם לנסות ולהעלות לא רק בהליך המינהלי, אך זאת רק בהתאם לחריג החקיקתי שבסעיף 3(ג) לחוק הערר ("ברשות בית המשפט"), או הפסיקתי ("מקרה בעל חשיבות עקרונית ציבורית מיוחדת") (ראו: בר"ם 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.2016)): בן שושן לא עשתה כן ולא ביקשה לעשות כן, כל עוד לא בא ההליך שלפניי אל קצו. בכתב הגנתה לא ביקשה וודאי לא פרשה משנה סדורה, בתצהירה טענה אגב אורחא, ראיות לא הביאה. בכך נמנעת כל אפשרות ולו עיונית לנסות ולהשיג על צדקת החיוב. יוער: רק לעת דיון ההוכחות ולאחריו ביקשה בן שושן להוסיף ראיות, ובקשתה נדחתה (החלטתי הנ"ל מיום 24.4.2019)). יודגש כי אפילו הותר לה להציג אותן ראיות (ועל מנת שלא תפגע הגנתה ראיתי לנכון לעיין בראיות – שהיה בידה להשיגן ולהציגן לפני זמן רב) לא היה בהן להועיל לה כהוא זה לגופן, כפי שציינתי באותה החלטה. אולם עיקר הוא שגם אם הייתה מצליחה לשכנע שיש עילה לאפשר לה להציג אותן ראיות, וגם אם הייתה מצליחה להעלות תהיה שמא בראיות אלא יש מצע אפשרי לבחינת החיוב, דרכה חסומה. מקרה בעל חשיבות עקרונית ציבורית מיוחדת אין כאן (הוא החריג הפסיקתי). אותו "פתח צר" שבחריג החקיקתי אינו מתקיים, שעה ש"אין מדובר במקרה שבו גילה הנישום בדיעבד על חיוב והחמיץ את מועד ההשגה" (עניין קניון רמת אביב הנ"ל, בפסקה 15). והרי הן החברה, הן בעלת השליטה (שיש לזכור שהדרישה מכוונת עתה כלפיה, לא רק כלפי החברה), ידעו בזמן אמת על החיוב, והחברה פעלה במעורבות מלאה של בן שושן (כעולה מפסק הדין נספח 9 לתצהיר העירייה) בניסיון לשנות את רוע הגזירה, בלא הצלחה. קרי, טענות "אינני מחזיק", הנסבות על כך שהחברה כלל לא החזיקה ביום מן הימים בחניונים, דינן דחיה, אפילו הועלו כראוי.
10. בן שושן טענה בבקשתה לצירוף ראיות מיום 11.4.2019 גם טענת "אינני מחזיק" מצומצמת בהיקפה, ביחס לחניון ברח' רענן: אפילו תיחשב החברה מחזיקה עד לשנת 2012, הרי שהנכס נהרס, למעלה משנה טרם שהעירייה ערכה ביקורת במקום, שאז מצאה כי אינו משמש חניון, וחדלה מלחייב את החברה. אולם כל הקשיים שנזכרו לעיל בדרך הילוכן של דרך הנדלן ובן שושן בעינם, וכל שנאמר בהחלטתי מיום 24.4.2019 ביחס לאותה בקשה אף הוא בעינו. ובתמצית: אם המחזיקה (שהכחישה החזקתה) בחרה שלא למסור הודעה על הפסקת החזקתה בנכס, נוכח הריסתו הנטענת, כחובתה בפקודת העיריות אם חפצה לחדול מלהיות מחויבת בארנונה, הרי שהמקרה דנן ודאי אינו מן החריגים הפסיקתיים שבהם ניתן להטיל על העירייה את החובה לעדכן את הרישום באופן עצמאי (בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008)). קל וחומר כאשר לא עולה טענה בעניין במועד, ואף כאשר מועלות טענות, אין בהן לאפשר לבית המשפט לגלות, שנים רבות לאחר מעשה, עד מתי בדיוק המקום חניון (והשוו, לעניין הימנעות בית המשפט מלהידרש לשאלות עובדתיות וטכניות שהיה לבררן לפני ועדת הערר, ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ''ד נו(2) 773 (2002)).
11. כל האמור עד הנה כוחו יפה גם לטענות שהעלתה בן שושן לעת סיום ההליך לעניין השטחים המדויקים של החניונים, שאותם היה לחייב בארנונה. טענות מאוחרות, בלתי מפורטות, בלתי ניתנות לבירור אמיתי בדיעבד גם כאשר הועלו באיחור, וכאלה שבאופן מובהק מקומן היה בגדרי "דרך המלך" של הערר המינהלי, לא עתה.
12. סיכום ביניים: חוב הארנונה של דרך הנדלן משנת 2011 ואילך, ביחס לשני החניונים שבהם החזיקה (בדרך שלמה עד שנת 2015, ברח' רענן עד שנת 2013), זה שניתן לייחסו לבן שושן ככל שיימצא שמתקיימת עילה להרמת מסך בין החברה לבינה, עולה על הסכום שבחרה העירייה לתובעו, קרי 2.5 מיליון ₪. עתה ניתן לפנות לשאלה הבאה, והיא, האם ניתן לייחס לבן שושן חובה אישית לשאת בחוב מכוח הרמת מסך, זו שבחוק החברות, או הסטטוטורית שבחוק ההסדרים.