ב. הרמת מסך מכוח העקרון הכללי שבחוק החברות
13. נתיב ראשון של הרמת מסך שהעירייה הולכת בו, ודי לה כמובן בנתיב אחד שיובילה בהצלחה ליעדה, הוא מכוח חוק החברות. סעיף 6 לחוק החברות, מכוחו ניתן לטעון להרמת מסך בין חברה ובעל מניה בה, מורה כך בחלקיו הרלבנטיים, בנוסחו לאחר צמצום היקפו בשנת 2005:
"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."
14. ברי כי הסעד של הרמת מסך בנוסחו הקיים בחוק החברות הוא סעד קיצוני, ושימוש בו ייעשה במשורה (עיינו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון בפסקאות 58-56 (22.1.2015)). השימוש בסעד החריג ייעשה כאשר הדבר נחוץ לעשיית צדק ועל מנת למנוע מבעלי המניות לנצל לרעה את ההפרדה בינם לבין החברה לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בצדדים שלישיים (ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (1.8.2010); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)). עוד מובן שהימנעות חברה מלשלם את חובות הארנונה שלה אינה יכולה להקים באופן אוטומטי עילה לשימוש בסעד האמור, אף שהעיריה ודאי חפצה שזה יהיה המצב (עיינו: ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (23.3.2011)). ועם זאת, במקרים קיצוניים ומתאימים, ודאי שניתן יהיה לייחס לבעל השליטה את האחריות לחובות הארנונה החברה, מכוח עקרון הרמת המסך (עיינו, למקרה דומה: ת"א (שלום-ת"א) 34843-09-12 עירית תל-אביב-יפו נ' עובדיה (25.2.2015)). ויודגש כי בהרמת מסך זו איננו עוסקים בשאלה לאן הגיעו הנכסים, אלא מתמקדים בדרך הקמתה וניהולה של החברה, וקיום החלופות שבסעיף 6 לחוק החברות. בענייננו, ובכל הזהירות הרבה הנדרשת, שני טעמים מובילים להרמת המסך מכוח חוק החברות, כל אחד לבדו וודאי בהצטברם: השימוש בנסיבות כאן בבן שושן כ"אשת קש" שתירשם כבעלת המניות, והחוסר המוחלט בראיות על אודות הנעשה בחברה.
15. אשר לשימוש בבן שושן כ"אשת קש": מן המעט שמוכנה הייתה בן שושן לחלוק בחקירתה, עלתה תמונה ברורה של מי ששיתפה פעולה עם בעלה ונרשמה כבעלת מניות בחברה שהקים, כאשר לא עלה בידיה להציג כל תכלית לרישום זה זולת הרחקת בעלה מטווח השגתן של הרשויות, תהיינה אלה רשויות המס או תהא זו העירייה. איננו עוסקים במי שהייתה אי אז בימים בעלת שליטה אמיתית בחברה, אך עם הזמן העבירה את המושכות לניהול החברה לאחר; או שיכולה להצביע על טעמים אחרים וסבירים לכך שחרף היותה בעלת המניות, לא הייתה מעורה בחברה. מן הרגע הראשון, הודתה, נרשמה פורמלית כבעלת מניות, זאת על מנת שבעלה ינהל את החברה כראות עיניו, וממילא באופן המאפשר לו לשלם למי שירצה ולא לשלם למי שירצה, דוגמת העירייה, בלא שחרב הרמת המסך תתנופף באופן אפקטיבי מעל ראשו (והרי פורמלית אינו בעל המניות ובעל השליטה). אותה חברה שהקים כהן ז"ל, נמצא לאחר שנים כי היא המחזיקה בפועל בחניונים, אף שפורמלית נטען הן מוחזקות בידי חברות אחרות (אגב, אף הן מייסודו של כהן, טענה העיריה ותשובה סדורה לא באה); אף אחת מהן אינה משלמת ארנונה משך שנים; כאשר מתגלה כי דרך הנדלן היא המחזיקה – משיגה, אך אינה משלמת. ועיקר הוא שכאשר מגיעה העירייה ומבקשת מדרך הנדלן כי תשלם את הארנונה, מסבירה בעלת המניות הפורמלית בה: אין לה ומעולם לא היה לה כל קשר לחברה וכל ידיעה מה נעשה בה (ועיינו: עמ' 6, ש' 22-11 לפרוטוקול). כל שיש לה לחברה, מניהול צמד חניונים רחבי ידיים משך שנים, הם זוג אופניים חשמליים; גם הם נגנבו, טענה בן שושן, על יסוד המידע שנמסר לה מרואה החשבון. וכל שיש לבן שושן הוא שתי מכוניות ישנות ודוכן מיצים. אין לה מושג כלשהו לאן נותבו כל הכנסותיה של החברה, למי שילמה ומה עשתה כלל ברבות השנים (עמ' 38-34 לפרוטוקול). לעניין זה יפה שנאמר בעניין עובדיה: "כחלק מאותה מסכת שיטתית של התחמקות מתשלום מיסי הארנונה לתובעת גם הוצגה הנתבעת כאישה קשת יום, חסרת כל הבנה בעסקי החברה, שבסך הכל נקלעה לקשיים. הצגת דברים זו איננה יכולה לסייע בידי הנתבעת. איש לא כפה עליה את הבעלות במניות החברה וכאשר קבלה את המניות חזקה שהייתה מודעת לסיכויים והסיכונים הגלומים בכך. ומשכך יש הגיון והגינות שגם תישא בתוצאות." (שם, בפסקה 16).
16. רישום שאינו תואם מציאות זה, שבו אדם נרשם פורמלית כבעל מניות בעוד שהוא מאפשר לאחר (כאן – בעלה של הנתבעת) לעשות בחברה כרצונו וללא כל פיקוח או מוסרות המקובלים בדיני התאגידים, וודאי כאשר יש בהתנהלות הנרשם חוסר תום לב, יש בו בנסיבות המקרה לקיים את שתי חלופות הרמת המסך הכללית: שימוש באישיות המשפטית הנפרדת הנעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה", ובה בעת "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (והשוו, למצב דומה של רישום מניות החברה על שם בת הזוג, כאשר בן הזוג הוא המושך בחוטים, פסק דינו המקיף של כב' השופט גדעוני, ת"א (שלום-י-ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שרותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (27.8.2015); כן עיינו, בהקשר דומה, פסק דיני בת"א 16223-05-12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' כהן (7.7.2015)).
17. ואשר לחוסר בהצגת ראיות: מובן שנטל השכנוע, לרבות הנטל המשני של הבאת הראיות הראשוני, על המבקש להרים את המסך. אולם לאחר שעמד בנטל הבאת הראיות הראשוני (וכאן ברי שעמדה העירייה) על הצד שכנגד להפריך, קרי הנטל עובר אליו. נטל הבאת ראיות זה ממילא על הנתבעת כאן כאשר הנתונים הרלבנטיים מצויים בידיעתה המיוחדת, ואם לא הציגה, יכול הדבר לבסס את התביעה (ראו: ע"א 516/89 אחוזות והשקעות (חיפה) בע"מ נ' פלדמן, פ"ד מו(1) 529 (1992)). כאן, בן שושן לא הציגה נתונים כלשהם לעיגון טענותיה באשר לכשרות פעולתה של החברה, ודאי לעת הפסקת החזקתה בחניונים. במקום ספרי הנהלת חשבונות ושלל הסכמים, הוצגו שני עמודים, "ראיות" נטולות משקל שדלותן מונעת כל אפשרות לנסות ולהבין כיצד התנהלה החברה, זו שבן שושן טוענת כי אינה יודעת כיצד התנהלה שהרי לא הייתה באמת שלה. לטענותיה, שלפיהן המדובר בחברה שהייתה נטולת נכסים ודאי לעת סיום פעילותה, לא ניתן היה לתת אמון כלל (והתנהלותה בעניין הניסיון לפירוק החברה מרצון חרף חובה לעירייה, לא הוסיפה נופך של אמינות לטענותיה). ההימנעות המוחלטת מכל ניסיון כן להציג ראיות, בלא הסבר סביר, ודאי פועל בנסיבות המקרה כאן לחובתה (השוו: ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990)). בנסיבות, די גם בכך להרמת המסך בכל אחת משתי העילות החלופיות שבסעיף 6(א) לחוק החברות.
18. יוער כי שתי סוגיות נוספות הדגימו את דרך הילוכה של בן שושן במקרה דנן, הנגועה בחוסר תום לב, ולימדו מדוע "נכון וצודק" ביתר שאת להרים את המסך. האחת, כי בן שושן, כאמור, הייתה מעורבת בהליכים המינהליים שנועדו להסיר את חבות הארנונה מעל דרך הנדלן, מה שלא הביא לכך שתדאג לתשלום הארנונה, שוודאי לא עוכב משפטית אגב ההליכים. שנית, התחוור בדיון ההוכחות, כפי שאישרה בחקירתה, כי אך לאחרונה נקטה מטעמיה הליכי פירוק מרצון של חברת דרך הנדלן, מהלך המחייב כעקרון הצהרה של החברה על כושר פרעון חובותיה (עיינו: סעיף 322 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983), כושר שוודאי אין לחברה שנכסיה הם זוג אופניים שנגנב ויש לה חוב ארנונה חלוט של 2.5 מיליון ₪ לעירייה. חוסר תום לב זה רק מעצים את הצורך בהרמת המסך (והשוו: עניין עובדיה הנ"ל).
19. משמעות האמור: את חוב הארנונה של דרך הנדלן ניתן לייחס לבעלת השליטה הפורמלית בה, היא בן שושן, מכוח עקרונות דיני הרמת המסך הכלליים.
ג. הרמת מסך מכוח חוק ההסדרים
20. מובן שדי בהרמת מסך מכוח חוק החברות כדי להביא לקבלת התביעה, אולם למען שלמות התמונה ובתמציתיות יצוין כי מתקיימת בנקל גם החלופה של הרמת המסך מכוח חוק ההסדרים.
21. התנאים להרמת מסך בחוק ההסדרים בשילוב עם פקודת מס הכנסה הם ששה, ואין חולק (כפי שהוא המצב ברוב התיקים מסוג זה) שחמשה התנאים הראשונים מתקיימים: חיוב בגין נכס שאינו למגורים, חוב ארנונה סופי, כזה שלא נפרע, חברה שהפסיקה את פעילותה, והנתבע הוא בעל השליטה בה. התנאי הששי, שתדיר הוא במחלוקת והצדדים כאן מסכימים שניהם (הנתבעת – סעיף 49 לתצהירה) כי הנטל על בעל השליטה להוכיחו, הוא שבעל השליטה לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית (עיינו: רע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד (25.10.2012)).
22. סבורה בן שושן: עמדה בנטל שעליה, והנה אותו מכתב לאקוני מרואה חשבון משנת 2017, ודו"ח פחת משנת 2014, המלמד על כך שדרך הנדלן היתה נטולת נכסים כמעט. כפי שצוין גם לעיל, מדובר בחוסר מוחלט של מסמכים. אין כל דרך לאמצם כמות שהם, ואין דרך לקבוע על בסיסם שעלה בידי בן שושן להראות שלדרך הנדלן לא היו נכסים, וכי נכסים אלה לא הועברו לבעל השליטה (וכאן, יוער, אפילו היה מוכח כי הנכסים הועברו לבעל השליטה האמיתי בחברה לא היה הדבר מסייע לבן שושן, שהרי בעל השליטה האמיתי הוא מי שהיה אז בעלה). על הנטל שעל בעל השליטה והראיות לסתירתו ביאר כבר בית המשפט המחוזי הנכבד בתל-אביב: "בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה." (ע"א (מחוזי ת"א) 2139-08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.2010)). כאן לא התיימרה אפילו בן שושן לנסות ולשכנע, והסתפקה בטענות כוללניות. על חוסר חריף זה במסמכים והיעדר כל עמדה מוסמכת של רואה החשבון של החברה זולת אותו מכתב כוללני עמדתי עוד בישיבת קדם המשפט, וב"כ הנתבעת ציין כי ישקול להגיש בקשה לזמן את רואה החשבון לעדות (עמ' 6, ש' 32). מששקל, לא ביקש לזמן. וכך נותרנו בריק ראייתי, שנפקותו ברורה: הרמת מסך סטטוטורית.
23. תוצאת האמור: גם עילת הרמת המסך הסטטוטורית מתקיימת בענייננו. כיוון שאיננו יודעים מה היו נכסי החברה, וכמה מהם הועברו לבן שושן או לבן זוגה כהן ז"ל במקום לתשלום הארנונה, לא יוגבל החיוב, ובן שושן, בעלת השליטה, תשא במלוא חוב הארנונה של החברה.
לפני סיום
24. בלא קשר לתוצאתו המתחייבת של פסק הדין, ברי כי יש שני עניינים הנותרים מחוץ לתחום ההכרעה כאן, אך ראוי להזכירם בהיותר עוכרי שלווה. האחד, חיובו מחויב המציאות של בעל השליטה המדומה בחברה מותיר את התהייה כיצד ינהג המשפט בבעל השליטה האמיתי, המושך בחוטים, ואחריותו לאי-תשלום הארנונה אינה נופלת מזו של בעל המניות הרשום. בענייננו יצוין רק שההליך נסב עם זאת על בן שושן לבדה, בעוד שכהן ז"ל הלך לבית עולמו, ואת עניינו לא ניתן יהיה לברר. השני, הגעת חוב הארנונה של החברה כדי סכום עתק של מעל ששה מיליון ₪, כך שיטת העירייה, בלא שנגבה, והכל לפי העולה מטיעוני העירייה רק מרישומים שאינם משקפים את המציאות, של מחזיקים בנכס ושל בעלי מניות במגוון חברות שסבבו אותם נכסים. כיצד הגיעו הדברים כדי כך לא התחוור בהליך, ויש רק להניח כי העירייה תוסיף ותעשה כמיטב יכולתה למנוע בעתיד פגיעה שכזו בקופה הציבורית.
סוף דבר
25. נכונות אדם להירשם לבקשת אחר כבעל מניות ולהיחזות כבעל שליטה בחברה, שאינה משלמת אז את חובות הארנונה, עלולה להסתיים בנקל בחיובו האישי בחובות אלה. כך גם כאן. התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעת 2 תשלם לתובעת 2.5 מיליון ₪, וכן תשא בשכ"ט עורכי דינה בסכום של 40,000 ₪, במלוא אגרת המשפט כפי שנשאה בה התובעת בפועל, ובנוסף לכל אלה גם בהוצאות המשפט שמעבר לסכום האגרה, בסכום כולל של 5,000 ₪. כל החיובים יחד ולחוד עם חיובה של הנתבעת 1 מכח פסק הדין שניתן נגדה זה מכבר.
ניתן היום, ד' אייר תשע"ט, 09 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
אריאל צימרמן