25. לקראת סוף דבריה, התייחסה השופטת ברק-ארז לטענה כי הפרשנות שהציגה לסעיף 21 לחוק, עלולה לפגוע בתמריץ של המבוטח למלא כנדרש אחר תנאי הפוליסה:
"לכאורה, על רקע הדיון אותו ערכתי לעיל, עשויה לעלות הטענה כי אין למבוטח תמריץ למלא את תנאי הפוליסה, שהרי ממילא יזכה בתגמולי ביטוח. לא אלה הם פני הדברים. ניתן להניח כי במרבית המקרים שבהם לא ינקוט המבוטח באמצעי להקלת הסיכון, ויתקיים קשר סיבתי בין אי נקיטת האמצעי לבין קרות מקרה הביטוח, יופחתו משמעותית תגמולי הביטוח להם יזכה המבוטח, או אף יאויינו כליל, באותם מצבים שבהם המבטח יופטר לחלוטין מתשלום (ראו: אליאס, בעמ' 838). כפי שציינתי, נטל ההוכחה המוטל בהקשר זה על חברת הביטוח אינו כבד מנשוא. לפיכך, הסכנה האורבת למבוטח המפר את תנאי הפוליסה היא משמעותית, ואין מקום לחשש שהסדר התשלום היחסי שנקבע בחוק חוזה הביטוח מעודד 'הפרה סיטונאית' של תנאי הפוליסה. הוא רק יוצר איזון ראוי בין חובתו של המבוטח לקיים את תנאי חוזה הביטוח לבין השאיפה להמעיט במקרים שבהם נשללות מהמבוטח זכויותיו באופן מוחלט, אף בשל מחדל רגעי, לאחר ששילם את דמי הביטוח" (שם, פס' 43).
אל הערה זו של חברתי אתייחס בהמשך הדברים.
26. להשלמת התמונה, נציין כי בפסק הדין נקבע כי סלוצקי אמנם הפר את החובה שהוטלה עליו בפוליסה להחזיק את התכשיטים בכספת, וכי אכן מדובר במצב של אי נקיטת אמצעי להקלת סיכון שבו עוסק סעיף 21 לחוק. חרף האמור, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היתה כי סלוצקי זכאי למלוא תגמולי הביטוח. זאת, מן הטעם שחברת הביטוח לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לצורך סטיה מתוצאה זו: ראשית, חברת הביטוח לא הוכיחה כי מבטחת סבירה היתה מסרבת לבטח את תכשיטיו של סלוצקי, אף בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר, אילו ידעה שאלו אינם מופקדים בכספת (שאז היתה מופטרת לחלוטין מחובתה לשלם תגמולי ביטוח); ושנית, חברת הביטוח לא הביאה ראיות בנוגע לשיעור הפרמיות הנגבות בפוליסות רכוש המכסות תכשיטים שאינם מוחזקים בכספת, שעל פיהן ניתן היה לערוך תחשיב בנוגע לשיעורם
--- סוף עמוד 20 ---
היחסי של תגמולי הביטוח. לפיכך, נקבע כי חברת הביטוח לא עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 18(ג) לחוק, ועל כן עליה לשלם לסלוצקי תגמולי ביטוח בגין שוויים המלא של התכשיטים.
27. ההלכה שנקבעה בעניין סלוצקי קיבלה בהמשך חיזוק בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון (באותו הרכב), בו נדון מקרה של פריצה לבית עסק וגניבת מלאי עסקי, לאחר שהאזעקה לא נדרכה עובר לפריצה. בדומה לעניין סלוצקי, אף שם נקבע כי מדובר באי נקיטת אמצעי להקלת סיכון, וכי משלא עמדה חברת הביטוח בנטל המוטל עליה, יש לזכות את המבוטח במלוא תגמולי הביטוח (רע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (23.7.2014); למקרה נוסף שצעד בעקבות הלכת סלוצקי, שם חדלו המבוטחים באי התקנת סורגים כנדרש, אי התקנת כספת ואי דריכת האזעקה, ראו החלטת השופטת ברק-ארז ברע"א 3461/14 בר נתן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (3.7.2014) בה נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור). מטבע הדברים, הלכת סלוצקי הכתה שורשים גם בפסיקתן של הערכאות הדיוניות, ועוד אשוב ואתייחס לכך בהמשך דבריי.