למקרים בהם הפוליסה נקבה במספר מוגבל של נהגים הרשאים לנהוג ברכב, ונקבע כי אי עמידה בתנאי זה מהווה החמרת סיכון, ראו פסק דינה של כב' השופטת י' ייטב בת.א. (שלום י-ם) 27693-01-13 אבו עראר נ' נתיבי ערוער בע"מ [פורסם בנבו] (19.10.2017), שם דובר בפוליסה שכיסתה 10 עובדים הרשאים לנהוג ברכב, שעה שבפועל הועסקו 60 עובדים; ראו בדומה גם פסק דינו של כב' השופט ש' ברלינר בת.א. (מחוזי חי') 1305/99 שריף נ' קודיר [פורסם בנבו] (16.6.2002), אלא ששם דובר בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לעובד, כאשר פוליסת ביטוח חבות המעבידים נרכשה עבור המעביד ועובד אחד נוסף, כשבפועל הועסקו על ידו בין שישה לשמונה עובדים (ראו עוד אצל אליאס בעמ' 879-878 וההפניות לפסקי דין נוספים בה"ש 48).
44. עד כאן סקירה של פסקי דין רלוונטיים, המעלה כי אין קו אחיד בפסיקה בסוגיה, לרבות בשאלה הנקודתית העומדת במוקד הערעור דנן, שעניינה במצבים של אי עמידה במגבלת גיל (עם זאת, כפי שתואר, ברובם המכריע של פסקי הדין נקבע כי אי עמידה במגבלת גיל שוללת את הכיסוי הביטוחי ואינה מהווה החמרת סיכון).
הגיעה אפוא שעת ההכרעה, וכפי שרמזתי בדבריי לעיל, דעתי היא כי במישור העקרוני, אי עמידה במגבלת גיל אינה מהווה 'החמרת סיכון' אלא שוללת את הכיסוי הביטוחי. אף אין זה מקרי בעיניי שרובם המוחלט של פסקי הדין שדנו בסוגיה, לרבות אלו שניתנו לאחר שניתן פסק הדין בעניין סלוצקי, הגיעו גם הם למסקנה זו (ואציין כי
--- סוף עמוד 32 ---
עמדה זו קיבלה תימוכין גם בספרות – ראו אצל אליאס בעמ' 676). כמותם, אף אני סבור כי מסקנה זו נובעת מעקרונות חוזה הביטוח; מהרציונאל הניצב בסיס ההסדר של 'שינויים בסיכון'; משיקולי מדיניות; ולנוכח השלכות הרוחב הפוטנציאליות על שוק הביטוח. אסביר ואפרט.
45. לא בכדי הוקדש חלקו הראשון של הדיון לעיל להבחנה בין סיכון מוסכם לסיכון חדש. כפי שצוין, חוזה הביטוח הוא בראש ובראשונה חוזה המבטא מפגש רצונות של הצדדים. אמנם, חוזה הביטוח הוא בדרך כלל חוזה אחיד שנכרת מבלי שהתקיים משא ומתן של ממש לגבי תוכנו, ולעתים הוא אף מנוסח בידי גורמי הפיקוח על הביטוח (ולר, עמ' 97-96, 169-168). ברם, מאפיינים אלה אין פירושם שהמבוטח נעדר השפעה על טיב המוצר שהוא רוכש. נהפוך הוא. בהקשרים רבים, הכוח לעצב את גבולות הסיכון המבוטח ולהשפיע על שיעור הפרמיה – באמצעות בחירת המוצר הביטוחי המתאים – נתון בידי המבוטח.