כאשר החוק מדבר על 'סיכון שנתבטל', ברי כי הכוונה לסיכון מוסכם שנתבטל, שהרי אם הסיכון שנתבטל אינו סיכון שנכלל מלכתחילה בגדרי חוזה הביטוח, פשיטא שחוזה הביטוח יישאר בתוקפו ואין כל עילה לבטלותו. הוא הדין לגבי מצב של 'הפחתת הסיכון' – שהרי אם הסיכון שהופחת אינו הסיכון המוסכם, ממילא לא נגבתה בגינו כל פרמיה, וממילא אין המבוטח זכאי להפחתה בדמי הביטוח. כאמור, כך גם לגבי ההוראות הדנות ב'החמרת הסיכון', שאף הן אינם עוסקות אלא בהחמרת הסיכון המוסכם. צא ולמד, שסימן ד' בפרק א' לחוק חוזה הביטוח העוסק ב'שינויים בסיכון',
--- סוף עמוד 35 ---
עניינו ב'שינויים בסיכון המוסכם', ולא בשינויים בסיכון המצוי מחוץ לדל"ת אמותיהם של חוזה הביטוח והפוליסה.
49. מה לדברים אלה ולטיבה של מגבלת גיל בביטוח רכב? נדגים את הדברים באמצעות היפוך נסיבות המקרה שלפנינו:
יהודה הוא בעלים של רכב המבוטח בביטוח מקיף, ובפוליסה קיימת מגבלת גיל השוללת כיסוי ביטוחי לנהגים מתחת לגיל 30. לבנו של יהודה מלאו 18 שנה, ובשעה טובה הוא עבר 'טסט' וקיבל לידיו את רישיון הנהיגה המיוחל. יהודה מאפשר לבנו לנהוג ברכב חרף קיומה של מגבלת הגיל האמורה. בחלוף כמה שבועות, נסיבות כאלו ואחרות מובילות לכך שבנו של יהודה כבר אינו יכול לנהוג ברכב. האם יוכל יהודה לפנות לחברת הביטוח בדרישה להפחתת דמי הביטוח לפי סעיף 20 לחוק, מן הטעם ש'הופחת הסיכון' להתרחשות מקרה ביטוח? ברי כי התשובה על כך שלילית, שהרי מלכתחילה הכיסוי הביטוחי לא חל על בנו של יהודה. במילים אחרות, הסיכון לא הופחת, שכן הסיכון לא כוסה בפוליסה מלכתחילה ולא היה חלק מהסיכון המוסכם, וממילא לא שולמה בגינו כל פרמיה. כך לגבי הפחתת סיכון, וכך בתמונת הראי במצב של החמרת סיכון: משעה שהסיכון המוסכם לא כלל כיסוי ביטוחי עבור נהג צעיר, ממילא אין לומר שנהיגת הרכב בידי נהג צעיר החמירה את הסיכון המוסכם.
לעומת זאת, אילו רכש יהודה מלכתחילה כיסוי ביטוחי עבור נהג צעיר, ובהמשך התרחשו נסיבות שבגינן הנהג הצעיר לא יוכל לנהוג ברכב, או-אז יוכל יהודה להודיע לחברת הביטוח על הפחתת הסיכון ולזכות בתמורה בהפחתת דמי הביטוח. בדומה, במצב ההפוך, אילו רכש יהודה מלכתחילה כיסוי ביטוחי עבור בנו הצעיר, ולאחר כריתת חוזה הביטוח חלה החמרה בסיכון הקשור לכיסוי הביטוחי האמור, או-אז מדובר בהחמרת סיכון כמשמעה בסעיף 18 לחוק.
50. כפי שצוין בראשית הדברים, לאור לשונה הברורה של הפוליסה במקרה דנן, המחלוקת בין הצדדים לא נסבה על פרשנותה. לפיכך, נקודת המוצא לדיוננו היא כי מדובר במגבלת גיל שעוגנה בפוליסה באופן מפורש וברור ובהתאם לדרישות הדין. כאמור, בנסיבות אלו איננו נדרשים ל"כלל הפרשנות נגד המנסח", שעל פי טיבו מוחל במצבים של עמימות טקסטואלית (פס' 30 לעיל). אף איננו נדרשים ל"דוקטרינת הפרשנות בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח", שתחולתה במשפט הישראלי טרם