--- סוף עמוד 43 ---
בסמוך להתרחשות מקרה הביטוח. לא למותר לשוב ולהזכיר את הנטל הכבד שירבוץ על כתפי המבטחת לצורך ביסוס "כוונת מרמה" מצד המבוטח, ואת הקושי לסתור עדותו של מבוטח שיטען כי מחדל רגעי שאירע בהיסח הדעת הוא שהוביל לאי העמידה במגבלת הגיל (וחזקה על רבים מקהל המבוטחים שיטענו כך). הנה כי כן, לא זו בלבד שעמדת היועמ"ש תוביל לריבוי התדיינויות, אלא שבמקרים רבים התוצאה עלולה להיות הכנסה של סעיף 18 לחוק בדלת האחורית במקרים בלתי מתאימים, תוך דילוג על יסוד הסיכון המוסכם העומד בבסיס הוראת החוק.
61. עם זאת, אין פירוש הדבר כי נסתם הגולל על האפשרות העומדת לבית המשפט להושיט סעד למבוטח במקרים חריגים המצדיקים זאת. בהקשר זה אפנה להוראת סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח, הקובעת כדלקמן:
סעד מיוחד
29. היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר.
כפי שנזדמן לי לומר זה לא מכבר בפרשה אחרת, "סעיף זה מקנה לבית משפט 'סמכות שביושר' להגמיש הוראות בפוליסת ביטוח שאחרת עלולות היו להיות נוקשות וחמורות מדי... ולהתעלם מהפרת חוזה שלא הסבה למבטח נזק, תוך בחינה בדיעבד של השתלשלות העניינים" (רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 26 (18.6.2018), ההפניות הושמטו – י"ע, ואציין כי דעתי בפסק הדין נותרה במיעוט; וראו והשוו גם לדברי השופט מינץ בפס' 14 לפסק דינו). כפי שציינתי, מדובר ב"מעין סעיף שסתום" העומד לרשות בית המשפט, וזאת במקרים בהם אין קשר סיבתי בין מחדלו של המבוטח למקרה הביטוח וקיימות נסיבות המצדיקות הטלת אחריות על המבטח (ראו גם אצל אליאס, עמ' 698-697; כן ראו במבוא לדברי ההסבר בעמ' 21, שם מוצג סעיף 29 כמעין פתרון שיורי המאפשר לבית המשפט "לעזור" למבוטחים, במצבים בהם אין תחולה ליתר הוראות החוק שנועדו לחזק את מעמדו של המבוטח, בכללן סעיף 18(ג)).
--- סוף עמוד 44 ---
62. במישור העקרוני, סמכות זו של בית המשפט יכולה לעמוד לו גם בנסיבות של אי עמידה במגבלת גיל מצד המבוטח. לטעמי, פתוחה בפני בית המשפט האפשרות להעניק סעד מכוח סעיף 29 לחוק גם במקרים מעין אלה, ככל שבית המשפט השתכנע כי "צודק" לעשות כן בנסיבות אותו מקרה בהתאם לדרישות הסעיף. כך לדוגמה, כאשר הפרת מגבלת הגיל היתה תוצאה של "מחדל רגעי" שלא השפיע השפעה של ממש על סיכון המבטחת, כגון הורה שאפשר לבנו או בתו, בהיסח הדעת או בשעת צורך, לנהוג ברכב עקב צורך דחוף או בלתי צפוי כלשהו (וראו בהקשר דומה את הוראת סעיף 19(3) לחוק, הקובעת כי המבוטח יהיה זכאי למלוא תגמולי הביטוח, אם השינוי (ההחמרה בסיכון) היה "תוצאה של אמצעי שננקט לשם מניעת נזק חמור לגוף או לרכוש", ובלבד שהמבוטח הודיע על כך למבטחת בכתב מיד לאחר נקיטת האמצעי או לאחר שנודע לו עליו).