17. זאת ועוד: כאשר מבוטח התכוון לרכוש ביטוח זול כך שיכסה אף נהגים צעירים (ולו בשיעור מופחת) משמעות הדברים היא, לכל צורך מעשי, השלמה עם מצב שבו נרכשו זה לצד זה שני חוזי ביטוח – האחד בכיסוי מלא עבור נהגים שאינם צעירים והאחר בכיסוי חסר (יחסי) עבור נהגים צעירים. הסדר הפיצוי היחסי לא נועד לכך, אלא למצבים שבהם בדיעבד התברר שאדם לא עמד בדרישות הביטוח. הוא לא נועד לאפשר מלכתחילה תכנון של התנהלות מפרה מצד המבוטח.
18. אכן, יש להודות כי לחברות הביטוח יש פחות כלים מעשיים לבצע בדיקות מקדימות שיכולות לסייע באיתור מראש של המקרים שבהם קיימת כוונת מרמה – בהשוואה לבדיקה מקדימה שעניינה הימצאות כספת בבית או הימצאותה של מערכת אזעקה העומדת בדרישות הביטוח. עם זאת, ניתן בהחלט לחשוב על אמצעים שיכולות חברות ביטוח לנקוט על מנת לוודא תיאום ציפיות ולצמצם את הסיכון להתנהלות מרמתית מצד מבוטחים. כך למשל, ניתן להעלות על הדעת מצב שבו מבוטח המבקש לרכוש פוליסת ביטוח שאינה מכסה נהגים צעירים יידרש לצרף לפוליסת הביטוח שלו הצהרה נפרדת לפיה הוא אינו מתכוון לאפשר לנהגים צעירים לנהוג ברכב – כמעין אמצעי מרתיע ומזהיר.
19. לבסוף, יתרון נוסף של הגישה המוצעת על-ידי, כך אני סבורה, הוא התאמתה הפוטנציאלית למצבים רבים נוספים בתחום הביטוחי – באופן שאינו מחייב קטגוריזציה מוקדמת. בצד זאת אבהיר כי עולם הביטוח הוא מגוון ומורכב, ודיון בביטוח רכב אינו תמיד זהה לדיון בביטוח מסוג אחר. העקרונות המותווים כאן הם עקרונות כלליים, והערכאות הדיוניות עוד יידרשו, מטבע הדברים, לעבודת היישום שלהם ממקרה למקרה.
מהלכה למעשה
--- סוף עמוד 70 ---
20. לסיכום, עמדתי היא זו: מצב של נהיגה על-ידי נהג צעיר שגילו חורג ממגבלת הגיל הקבועה בפוליסת ביטוח הרכב הוא מקרה של החמרת סיכון ולכן תחול עליו הגישה היחסית. אולם, הדברים מסויגים לגבי מקרים שבהם מדובר בתכנון מראש לשימוש בביטוח זול ב"שיטת מצליח", או במילים אחרות: במקרים שבהם קיימת "כוונת מרמה".
21. מהי משמעות הדברים במישור המעשי? כידוע, הכלל הבסיסי לעניין נטלי ההוכחה בתביעות ביטוח קובע כי נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח מוטל על המבוטח, בעוד שהנטל להוכיח את קיומו של סייג לחבות מוטל על המבטח (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006); עניין דולב, בעמ' 601; ע"א 8349/09 גרטלר נ' M.H.WHEELER חתם לוידס, [פורסם בנבו] פסקה 10 (22.5.2011); אליאס, דיני ביטוח, בעמ' 1405). אין בכוונתי לשנות מכלל יסוד זה. עם זאת, מאחר ששאלת כוונת המרמה עשויה להיות, במידה רבה, עובדה שמצויה בידיעתו הבלעדית של המבוטח, ניתן לומר כי הוא נושא בנטל הבאת הראיות בקשר לעובדות המונחות ביסודו של עניין זה, הגם שנטל השכנוע בהקשר הרחב יותר נותר כל העת על כתפי המבטח (ראו: רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450 (1999) (להלן: עניין דיב); אליאס, דיני ביטוח, בעמ' 1417-1416). כך, אם המבוטח יימנע מלהביא כל ראיה בדבר שאלת המרמה (למשל, תצהירים של בני המשפחה שיעידו כי נהגים צעירים לא נהגו ברכב על דרך קבע), הוא עלול לשאת בסיכון שתביעתו תידחה על יסוד "כמות הוכחה מפוחתת" (ראו: עניין דיב, בעמ' 456-455). כמו כן, ניתן בהקשר זה לעשות שימוש בחזקות ובכללים ראייתיים שגורים, כך שגם אם מדובר בנטל המוטל באופן בסיסי על המבטח – אין מדובר בנטל כבד במיוחד.