14. הלכת סלוצקי התייחסה לביטוח רכוש, בו נקבע תנאי לפיו על התכשיטים המבוטחים להיות מוחזקים בכספת ביתית. בנסיבות אלה קבע בית המשפט העליון כי למרות אי העמידה בתנאי, זכאי המבוטח לכיסוי ביטוחי חלקי, המשקף את היחס שבין עלות הביטוח שרכש לעלות ביטוח שאינו כולל את ההגבלה אצל אותה חברת ביטוח (ולמצער, אצל מבטח סביר). השאלה אליה נדרשים אנו עתה היא מהו היקף התפרסותה של הלכה זו, ובאופן ממוקד האם היא חלה גם על ביטוח מקיף של רכב מנועי בו נקבע תנאי לעניין גיל הנהג או ניסיונו. על מנת לענות על כך, מן הראוי שנמקד עתה את מבטנו בהצדקותיה של גישת הכיסוי החלקי, כפי שהופעלה בהלכת סלוצקי, על מנת שנוכל לבחון בשלב הבא האם אותן הצדקות מתקיימות גם בסוג המקרים שלפנינו.
ההצדקות לגישת הכיסוי החלקי
15. עיון בפסק הדין שניתן בעניין סלוצקי מלמד על שתי הצדקות מרכזיות שניתנו להלכה המאמצת את גישת הכיסוי החלקי:
ההצדקה הראשונה, הדוקטרינרית, הוא הוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, המורה כדלהלן: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים". בית המשפט סבר כי הוראה זו יש לפרש בהרחבה, ככוללת לא רק תנאים שניתן לבדוק את מועד התגבשותם (כדוגמת התקנת אמצעי מיגון), אלא גם תנאים שקיומם משתנה חדשות לבקרים (כגון הפעלת אמצעי מיגון). מכאן קצרה הדרך למסקנה כי לא רק התקנת כספת בבית המבוטח היא תנאי שסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח חל לגביו, אלא גם הפקדת התכשיטים בכספת זו באופן שוטף (וראו פסקאות 21–23 ו-31 לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז בעניין סלוצקי).
--- סוף עמוד 80 ---
ההצדקה השנייה, המהותית, היא שאין זה ראוי כי מבוטח שלא עמד בהגבלה שנקבעה בחוזה הביטוח, ימצא עצמו "באופן אוטומטי, מול שוקת שבורה". הפרת המבוטח את ההגבלה, על פי גישה זו, אינה מאיינת את חוזה הביטוח, אלא רק מהווה החמרה של הסיכון, המצדיקה להפעיל נגד המבוטח סנקציה "מידתית" יותר, התואמת את אופיו הצרכני של חוק חוזה הביטוח, את תכליתו של חוזה הביטוח, ואת מידת החומרה המצומצמת שיש לייחס למחדל בו מדובר (וראו פסקאות 24–31 לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז בעניין סלוצקי). נקל להבחין כי הצדקה זו מתבססת על דרך ההתבוננות אותה כיניתי תפיסת צמצום הסנקציה (ראו פסקאות 10 ו-13 לעיל).