72. גישת הפרשנות המצרה למונח "כוונת מרמה" מתיישבת עם תכליות חוק חוזה הביטוח בהקשר בו עסקינן, כפי שאני רואה אותן. ככלל, אין מקום להרתיע מבוטח מפני הימצאות במצב בו הוא אוחז בכיסוי חלקי באופן וולנטרי. ואולם, כאשר המבוטח מונע בכוונת מכוון מהמבטח מידע הדרוש לו לצורך בירור חבותו, עלול להיווצר מצב בו המבטח לא ידע על כך שחבותו במקרה נתון היא לכיסוי חלקי בלבד, וימצא נושא באחריות העולה על הכיסוי הביטוחי שנרכש ממנו. מצב דברים זה אינו רצוי, ועל כן יש מקום ליצור הרתעה, באמצעות הטלת סנקציה על מבוטח המנסה לזכות בכיסוי מלא, מקום בו הוא נושא בתשלום בעבור כיסוי חלקי בלבד. סנקציה זו, בדמות שלילה מלאה של תגמולי הביטוח, קבע המחוקק בסעיפים 7(ג)(1) ו-18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח (והשוו, לעניין פרשנות המונח "בכוונת מרמה" בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה [פורסם בנבו] (19.5.1998); רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 לחוות דעתו של השופט דוד מינץ (18.6.2018)).
אחר הדברים הללו
73. קראתי בעניין את התייחסויותיהם של חבריי לעמדתי. הערות רבות לי על הערותיהם. בחלק מטיעוניהם קיים טעם, ואולם אין בהם לדידי כוח להטות את הכף (כך, למשל, טיעונו של חברי בפסקאות 81 – 84 לחוות דעתו). טיעונים אחרים שהעלו אינם מציגים כהלכה את גישתי (כך למשל, טיעונו של חברי בפסקאות 79 – 80).
--- סוף עמוד 110 ---
הקושי המרכזי שנותר בעיני לא פתור בעמדותיהם הוא רצונם "לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה" – להמשיך לשמור אמונים להלכת סלוצקי, אך לאבחן את המקרה שלפנינו, כך שגישת הכיסוי החלקי לא תחול בו באופן מלא (השופט עמית) או באופן מעשי (השופטת ברק-ארז).
אפס, על עניין אחד עליו עמד חברי קשה לחלוק – אריכות הדברים חורגת מהמקובל, ומצדיקה התנצלות. מטעם זה, ועל אף הפיתוי האינטלקטואלי, אמנע מלפרוט לפרוטות את הערותיי להערות חבריי, ואותיר לקורא הנבון לגבש עמדה כחוכמתו.
התוצאה האופרטיבית של הערעור
74. לאור כל האמור לעיל, מקובלת עלי עמדת חברתי, השופטת דפנה ברק-ארז, כי יש מקום להחזיר את התיק לערכאה הדיונית (בית משפט השלום) על מנת שתכריע האם המערער נמנע מלמסור הודעה על החמרת הסיכון ב"כוונת מרמה", דהיינו, מתוך מטרה למנוע מחברת הביטוח מידע, אשר יש בו כדי להשליך על חבותה.
75. המערער רכש ביטוח מקיף לרכב בו צוין "מוצהר ומוסכם בזה כי הפוליסה אינה מכסה נזק שייגרם לרכב המבוטח או לצד ג' אם בעת קרות הנזק לרכב היה נהוג ע"י נהג שטרם מלאו לו 30 שנים". המבוטח טען כי לא ביקש הגבלה זו ולא היה מודע לה, ואולם טענותיו אלה נדחו על ידי שתי הערכאות הקודמות שדנו בעניין, וזאת על בסיס עובדתי. משכך אין מקום כי נתערב בהכרעה זו בגלגול שלישי. מכאן שהנחת המוצא היא שהתניה הקבועה בחוזה הביטוח היא הגבלה תקפה על חבות חברת הביטוח, שהמערער היה מודע לה. כפי שהובהר לעיל, לגישתי משמעותה של הגבלה זו, לאור גישת הכיסוי החלקי, היא שנהיגת הרכב על ידי נהג שגילו נמוך מ-30 מקנה למבוטח זכות לתגמולי ביטוח מופחתים בלבד, וזאת בכפוף לכך שלא נמנע ב"כוונת מרמה" מליידע את המבטח על הפרת ההגבלה.