10. זאת ועוד, כפי שציין חברי השופט מינץ, לשם הוכחתו של יסוד הגרימה אין צורך בהוכחת שתדלנות מצדו של הגורם השלישי לביצוע ההפרה (פסקה 39 לחוות דעתו), וניתן להסתפק בשותפותו ליצירת ההפרה, ובידיעתו על אודותיה. בענייננו, התקשרותו של הרר עם סהג'ננד היא אשר יצרה אותה הפרה; מבלעדיה לא תיכון. נוכח האמור, אין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יסוד הגרימה מתערער "בשים לב לתשובתה של סהג'ננד להרר מיום 6.2.00 (דהיינו – כשלושה חודשים עוד קודם לביצועה של עסקת המכר מחודש מאי שנת 2000) לפיה היא האחראית על יחסיה עם דיאליט, וכי מר הרר לא היה, ולא יהיה הגורם האחראי להפרה של הסכם ההפצה" (פסקה 27.3 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). גבי דידי, מכתב זה איננו מעלה או מוריד, שכן כפי שצויין לעיל, וכפי שציינו גם חברַי, לשם ביסוס יסוד הגרימה אין צורך בכך שהצד השלישי הוא שייזום או ישדל לאותה הפרה; די בכך שמבלעדי שותפותו לא תיווצר ההפרה. נמצא, כי גם היסוד הרביעי – גרימה, מתקיים בענייננו.
11. משהראנו לדעת, כי ארבעת היסודות הראשונים מתקיימים בענייננו, נותרה בחינתו של היסוד החמישי והאחרון – העדר צידוק מספיק למעשי הנתבע. המחוקק הותיר לנו פתח לשיקול דעת, לשקול ולבחון, אם חרף קיומם של ארבעת היסודות שנבחנו לעיל, היתה הצדקה לגרימת ההפרה על-ידי הרר. "יסוד זה הוא הקשה ביותר לתחימה: בעוד ששאר רכיבי העוולה מתייחסים ליסודות מוגדרים, ברורים וחיוביים, יסוד הצידוק מהווה מונח שסתום, בלתי מוגדר ושלילי ('ובלי צידוק מספיק'). היקפו של המונח תלוי בשיקולי צדק ובאיזוני אינטרסים העומדים מאחוריו, והוא מחייב את בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת מורכב" (נילי כהן גרם הפרת חוזה 207 (דיני הנזיקין העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986)). לעמדתי, בנסיבות שלפנינו, לא קיים טעם של ממש, שבכוחו להצדיק את התקשרותו של הרר עם סהג'ננד, חרף ידיעתו על אודות תניית אי-התחרות שקיימת בינה, לבין דיאליט. רצונו של הרר למכור את מרכולתו לסהג'ננד ולבוא עמה בקשרי מסחר, איננו סיבה מספקת המצדיקה מתן הרשאה לגרימת הפרת תנייה בחוזה.
12. במשפט העברי מצאנו הכרה בזכותו של אדם לחופש עיסוק, בזכותו להציע מרכּולתו לאחרים, אלא שזכות זו אינה חפה מהגבלות וסייגים. בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן קנו, סעיף ה) נפסק, כי במבואה "שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים (של אחד – נ' ס') ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות". רוצה לומר, כי במבואה שדרו בה דיירים שונים, אשר ביניהם דייר שעסק במקצוע מסוים, יכול אחד מבני אותה מבואה, או דייר ממבואה סמוכה, להתחרות באותו דייר. אלא שחופש העיסוק אינו בלתי מוגבל, השולחן ערוך מוסיף, כי "גֵר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה יש להם למונעו" (שם, שם). היינו, בעוד שלמקומי, הותר להתחרות בעסק קיים, הרי ש'שחקן' חיצוני אשר מתגורר בעיר אחרת ומבקש להתחרות בעסק מקומי, נדרש לקבל את הסכמתם של הדיירים האחרים. הנה כי כן, לצד ההכרה בחופש העיסוק וחופש התחרות, מכיר המשפט העברי גם בזכויותיו של הפרט אשר קנה לו שביתה בתחום מסוים, באמנות מסוימת, לבל תקופח פרנסתו.