עד כה עולה אפוא כי היסוד הראשון – קיומו של חוזה מחייב – מתקיים בענייננו. אשר ליסוד השני – הפרה של החוזה, מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כמו גם מסקנותיהם של חברַי, כי סהג'ננד, אכן הפרה את תניית אי-התחרות בהתקשרותה בעסקה עם הרר (סעיף 27.2 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי), שכן עסקאות אלו מפרות מיניה וביה את האיסור לקשור קשרים עסקיים עם גורמים מתחרים אשר בתוכם הרר.
8. אשר להתקיימות היסוד השלישי – מודעות מצד הנתבע לקיומו של החוזה ולכך שפעולותיו עלולות להביא להפרתו. חברי, המשנה לנשיאה, ביסס, בצדק, את מסקנתו לגבי מודעותו של הרר להפרת תניית אי-התחרות, על מכתב ששלחה דיאליט להרר ביום 31.1.2000, ובמסגרתו הזהירה אותו, מפני הפרתה של תניית אי-התחרות. טענתו של הרר, ולפיה עם ביטולו של ההסכם, סבר כי אין עוד פגם בהתקשרות עם סהג'ננד (סעיף 8 לסיכומים מטעמו; עמוד 1129, שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 26.2.2013) – אין לה על מה שתסמוך, שכן במכתבה של דיאליט הובהר במפורש, כי תנייה זו מחייבת את הצדדים – "כל עוד ההסכם בתוקף ובמשך תקופה נוספת של שלוש שנים לאחר סיומו מכל סיבה שהיא". הרר היה מודע אפוא היטב הן לתניית אי-התחרות, הן לתחולתה לאחר תום תקופת ההסכם. בנסיבות אלו, צריך היה הרר לצפות שהתקשרותו בעסקה עם סהג'ננד יכולה להוביל להפרת ההסכם. הרר איננו יכול להיבנות מן הטענה, "כי אין הכרח או הגיון שהמשיב [הרר] יאמין בצורה עיוורת למערערת [דיאליט], שהינה יריבה עסקית ויש לה אינטרס למנוע ממנו לשווק מכונות מתוצרתו" (סעיף 15 לסיכומים מטעמו). כפי שהראו חברַי, דרישת המודעות, פורשה בפסיקה בצורה מרחיבה, ונקבע כי לשם ביסוסה די ב'עצימת עיניים' (ע"א 628/77 חסיד נ' קנופף, פ"ד לד(2) 225 (1979)). מכתבה של דיאליט להרר, עולה לכל הפחות כדי 'עצימת עיניים'. מקובלת עלי אפוא עמדת חברי המשנה לנשיאה – כי יסוד המודעות מתקיים בענייננו.
9. אבחן עתה את התגבשות היסוד הרביעי – גרימה – קשר סיבתי בין פעולת הנתבע להפרת החוזה. צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי יחסיהם של סהג'ננד ודיאליט עלו על שרטון, עוד בטרם ביצע עמה הרר את העסקה הראשונה (סעיף 27.3 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). טענות להפרת ההסכם – נטענו; תביעה משפטית – הוגשה; לבסוף, ההסכם שבין הצדדים – בוטל. אכן, על פני הדברים לא ניתן לזקוף את הפרת ההסכם למעשיו של הרר. ביטול ההסכם, קדם לביצוע העסקה עמו ימים רבים. אולם, כפי שהראנו לעיל, לא בהפרת ההסכם כולו עסקינן, אלא בהפרתה של תניית אי-התחרות לבדה. זו, כאמור, הוסיפה לעמוד בתוקפה ולחייב את הצדדים גם לאחר שההסכם הגיע לקיצו. ביטולו של ההסכם, ונסיבותיו, עומדים בנפרד, ודינם אינו כדין ביטול תניית אי-התחרות ונסיבותיה. מעורבותו של הרר בביטול תניית אי-התחרות – ברורה. הוא ראה, ידע והוזהר, על אודות הפרתה של התנייה; אף על-פי כן, פעל כפי שפעל.