5. בעניין דנן, למִקרא הוראות סעיפים 23 ו-26 להסכם יש להסיק, כי הצדדים סיכמו במפורש, כי תניית אי-התחרות תוסיף לחול ולחייבם אף לאחר תום התקופה החוזית. נמצא, כי על אף שתניית אי-התחרות מתאפיינת על-פי טיבה וטבעה כחיוב 'ראשוני', היא מוסיפה לחול ולחייב את הצדדים גם לאחר ביטול ההסכם, נוכח הסכמתם המפורשת של הצדדים. תנייה זו, הופכת הלכה למעשה למעין חוזה עצמאי אשר ממשיך לעמוד בתוקפו, חרף ביטולו של ההסכם הכללי.
6. למותר לציין, כי על אף ההתנייה המפורשת להחיל את הוראות סעיפים 23 ו-26 גם לאחר תום התקופה החוזית, אילו דיאליט היתה מגלה נכונות לבטלם – הם היו מבוטלים. אלא, שהשתלשלות העניינים העובדתית מלמדת, כי בעת ביטול ההסכם עמדה דיאליט בתוקף על הותרת תחולתם של סעיפים אלו, חרף הסכמתה לבטל את ההסכם בכללותו. כך, ביום 7.12.1999, שלחה סהג'ננד לדיאליט הודעה על ביטולו של ההסכם, ובמסגרתו ביקשה כי גם ההוראות שתחולתן עתידית יבוטלו. במכתבה מיום 8.12.1999 השיבה דיאליט, כי היא מוכנה לבטל את ההסכם: "The termination of the agreement takes place on the day that you have sent your fax – i.e. December 7, 1999". יחד עם זאת הדגישה, כי בהתאם להסכם, הוראות מסויימות, ובכללן תניית אי-התחרות יוסיפו לעמוד בתוקפן אף לאחר סיום ההתקשרות, וזאת בהתאם לקבוע בהסכם. דיאליט חתמה את מכתבה במילים הבאות: "we insist that you keep the above terms and not violate what was agreed and signed between us". נמצאנו למדים, כי לדיאליט לא היתה כל כוונה לבטל את תניית אי-התחרות, והיא עמדה על כך שתיוותר על כנה.
7. לסיום בחינת תוקפו של ההסכם, יש לבחון את חוקיותה של תניית אי-התחרות, נוכח המגבלה שאותה היא יוצרת – הן על חופש המסחר, הן על חופש העיסוק – מגבלה אשר על פני הדברים, עשויה להביא לבטלותו של הסעיף מחמת 'תקנת הציבור' (ראו: דנ"א 4465/98 טבעול נ' שף הים, פ"ד נו(1) 56 (2001); להלן: עניין טבעול).
לגישת חברי השופט מינץ, האפשרות לחייב את הרר בגין הגרימה להפרת החוזה, נתקלת בקושי נוכח "הטענות כבדות המשקל שהעלה הרר באשר לתוקפה של תנית איסור התחרות" (פסקה 56 לחוות דעתו). כשלעצמי, אינני סבור כן. אין לכחד, התחרות יפה, מועילה ונחוצה, בעולם העסקים, כמו גם בתחומים נוספים. עמד על כך בהרחבה השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין טבעול: "תחרות חופשית חיונית היא להגברת היעילות במשק, לפיתוחו של המשק ולצמיחתו; כי התחרות היא הערובה האופטימלית להשגת המוצר והשירות הטובים ביותר בתנאים הטובים ביותר; כי תחרות מעודדת יוזמות חדשות, מביאה להחלפתם של גורמי-ייצור ישנים בגורמי-ייצור יעילים וטובים מהם; כי תחרות מסייעת לנייד משאבים לאפיקי-פעילות מועילים יותר" (פסקה 20). יחד עם זאת, ביטול תניית אי-התחרות בשל טענות מעין אלו, מצריך ביסוס משמעותי לכך שהפגיעה החברתית שנגרמת כתוצאה מהתניה, עולה על היתרונות החברתיים הנובעים ממנה (ראו: דיויד גילה "לקראת מדיניות משפטית חדשה כלפי תניות אי-תחרות" עיוני משפט כג(1) 63, 64 (2000); להלן: גילה). לשם כך, נדרש לעמוד על פרמטרים רבים ומגוונים: יחודיות המוצר, מידת ההשקעה של דיאליט בהטמעת המוצר בשוק ההודי, היקף השוק המקומי, קיומם של סודות מסחריים, כוחות השוק בענף הרלבנטי, ועוד כהנה וכהנה פרמטרים (הפרמטרים השונים שיש לשקול, נסקרו בהרחבה אצל גילה). עיון בכתבי הטענות מעלה, כי מצע זה לא נפרשׂ כדבעי, ובשל כך אי אפשר להיכנס בעובי הקורה, ולברר סוגיה זו די צרכּה. אוסיף, כי בגורם שוק מתוחכם עסקינן; גורם אשר חשוף למידע הרלבנטי וליחסי השוק (שם, עמוד 65). בהקשר זה הדגיש גילה, כי "השאלה הרלוונטית לעניין זה היא, לדעתי, מידת התחכום והמידע [...], ולא מידת כושר המיקוח שלו" (שם, עמוד 74). נסיבה זו כשלעצמה, מעוררת תהייה, האם בענייננו, התנייה אכן מביאה לפגיעה ב'תקנת הציבור'. משאלו הם פני הדברים, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה "הרר לא הוכיח כי מדובר בתנייה המגינה יתר על המידה, ובאופן בלתי סביר או בלתי מידתי, על אינטרסים של דיאליט" (סעיף 27.2 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי).