78. עילת תביעה מכוח עוולת התרמית –
סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע כי :
"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."
הלכה היא, כי על מנת להוכיח טענה לעוולת התרמית, יש להוכיח חמישה יסודות מצטברים: (א) הצג כוזב; (ב) העדר אמונה באמיתות המצג ; (ג) כוונה שהניצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג; (ד) פעולת הניצג על יסוד ההיצג; (ה) נזק ממון שנגרם לניצג עקב ההיצג הכוזב. (עדה בר שירה, התרמית בתוך דיני הנזיקין- העוולות השונות בעריכת ג' טסדקי (1995) וכן ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2.4.2012)).
כמו כן, הטלת אחריות בגין תרמית, בשונה מהטלת אחריות בגין רשלנות או עוולה נזיקית אחרת, טעונה הוכחת אשם למבצע התרמית – קרי לא די ברשלנות גרידא על מנת לבסס עילת תביעה בגין תרמית. בהתאמה לכך, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד מזה הנדרש בתובענה אזרחית בדרך כלל (ראו: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 710 (1980); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 605 (1986)). כך, נפסק כי : "הטוען לשלילת תום ליבו של אחר, צריך לבסס את טענתו כדבעי; כך למשל, הנטל להוכחת מירמה הוא נטל הוכחה מוגבר.... טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו הוא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור" (ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, יט 414 (1965)).
בהינתן קביעתי ולפיה לתובעות עילת תביעה מכוח רשלנות, אינני נדרשת להלכה ולמעשה להכריע בשאלה האם גם הרימו התובעות את הנטל על מנת להוכיח מרמה על ידי הנתבעים, נטל אשר כאמור הוא כבד יותר הואיל ועליו לבסס אשם, אשר בנסיבות כפי שהונחו לפני ספק בליבי באם אמנם הוכח.
79. חוסר תום לב במו"מ – סעיף 12 לחוק החוזים
סעיף 12 (א) לחוק החוזים מטיל חובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במו"מ או בכריתת החוזה, כאשר מפר החובה חייב לפצות את הצד השני על הנזק שנגרם לו, לפי סעיף 12(ב) לחוק החוזים.
בע"א 230/80 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לה(2), 713 (להלן: "פס"ד פנידר") נקבע באשר להיקף חובת הגילוי הנובעת מסעיף 12 לחוק החוזים כי:
"כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד... אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים גם בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש"רשע היה יושב ושותק"... יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי....., .... חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר מתחייב לאור מהותה של העיסקה או לאור נסיבותיו של המקרה. חובת הגילוי היא תולדה של האמון המתחייב בין צדדים המנהלים משא ומתן, ומקורו של זה בחובה המשפטית, העולה מסעיף 12."
עוד נקבע אין בעובדה שהצד השני יכול לגלות את האמת, בכדי לפטור את הצד שלא גילה נתונים אשר חלה עליו חובה לגלותם מאחריות. כך, בע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, לב(1) 231 כי:
"רמאי אינו יכול להתנצל מתוצאות רמאותו, מפני שהצד שכנגד היה יכול לגלות את האמת (ולא גילה אותה בפועל). רק אם הצד שכנגד ידע את העובדות הנכונות ידיעה של ממש, כי אז יש לזכות את הצד שלא הזכיר אותן עובדות במשא-ומתן."
פסיקה מאוחרת יותר אף החמירה וקבעה, כי : "יש לנקוט בגישה לפיה יש לגלות לצד השני גם עובדות שיכול היה לגלות בעצמו, וזאת כאשר מדובר בגילוי אשר עלול להשפיע על התקשרותו בעיסקה, וזאת מכח סעיף 12 לחוק החוזים, אשר קובע את חובת תום הלב, וכן מכח סעיף 15 לחוק החוזים אשר עוסק בהטעיה. " (ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1618/01 יעד מגשימים (1998) בע"מ נ' ליר תעשיות לבידים בע"מ (08.04.2008)).