80. עילת תביעה מכוח הטעיה;
סעיף 15 לחוק החוזים הדן בעילת הטעייה קובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
אשר לביטול הסכם מכוח הטעיה, הרי שסעיף 15 :" מעניק ברירת ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב הטעיה על ידי הצד השני או מטעמו. ברירה זו מוענקת בצורתה הרחבה ביותר. היא חלה לא רק במקרי מצג שווא שנעשה במרמה אלא אף במקרי מצג שווא שנעשה בתום לב. הסעיף איננו מציג כל דרישה לגבי מצבו הנפשי של המטעה ואין הוא מציג כל דרישה בדבר אשם או רשלנות מצידו" (פרידמן וכהן, חוזים, כרך ב' (1992), 784). (הדגשה שלי – ל.ב.)
במקרה לפני ולעניין זה, אינני מוצאת לחזור על הדברים שוב באריכות אשר פורטו לעיל בהרחבה, הנני סבורה כי התנהלותם של הנתבעים היה בה בכדי לקיים את שתי החלופות בהתאם לסעיף 15 וזאת, הן הואיל והוצגו על ידי הנתבעים מצגי שווא באופן אקטיבי באמצעות הצגה פוזיטיבית של מצגים מטעים והן על דרך המחדל בהסתרת נתונים חיוניים על מצב החברה. זאת ועוד, הנני מקבלת טענת התובעות ולפיה, לו היו יודעות המצב לאשורו הרי שלא היו מעבירות לחברה את הכספים אשר הועברו על ידן, לא כהלוואה ובוודאי שלא כהשקעה. טענה זו מצאתי כמהימנה לאור הפערים הדרמטיים בין המידע כפי שהועבר- ולפיו מדובר בחברה אשר שוויה 8 מיליון דולר, המרוויחה 100,000$ בחודש ואשר נכסיה עולים על חובותיה – לבין מצב החברה בפועל – ובכלל זה שמדובר בחברה אשר חובותיה עולים על פניו על נכסיה, אשר עושה באופן תדיר שימוש בכספי לקוחותיה ופועלת כפירמידה ואשר אינה מרוויחה כלל ההיפך היא מצויה בהפסדים חודשיים.
אציין כי נתתי דעתי לטענת הנתבעים ולפיה טעותן של התובעות אינה אלא בטעות בכדאיות העסקה (בהתאם לסעיף 14(ד) לחוק החוזים) אשר אינה מקנה לתובעות את הזכות לביטול ההסכמים ואולם, אין בידי לקבלה.
כך, לעניין זה, בע"א 7920/13 עמיקם כרמל נ' אודליה טלמון, (29.02.2016) בחן, בית המשפט העליון, מהי "טעות בכדאיות העסקה" והגדירה כדלקמן:
"החוק איננו כולל הגדרה של המונח "כדאיות העסקה" והמלומדת שלו ציינה כי הכוונה ל"תשואה, טובת הנאה, תועלת, ערך או שווי, שאדם מתעתד להפיק מעסקה" (שלו, עמוד 298). השאלה מהי טעות בכדאיות העסקה שבה ועלתה בפסיקתו של בית משפט זה ובע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513, 527 (1994) (להלן: עניין ארואסטי) אימץ בית המשפט לעניין זה את תיאוריית הסיכון שהציע פרופ' פרדימן (ראו: דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד 459, 466 (1989) (להלן: פרידמן)), לפיה טעות בכדאיות העסקה היא טעות הבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, בין במפורש ובין מכללא, ועליה אין הוא רשאי להסתמך בטענה כי דין החוזה להתבטל בעילה של טעות (ראו: ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, [פורסם בנבו] פסקה 26 (24.7.2013); עניין שלזינגר בעמוד 843; עניין סויסה בפסקה 12; שלו בעמוד 281)). הסיכון שבו מדובר יכול שיתייחס להתרחשויות או לשינויים שיחולו בעתיד לאחר כריתת החוזה ויכול שיתייחס למצב דברים הקיים בעת כריתת החוזה. עמדו על כך המלומדים פרידמן וכהן בציינם:
"מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט בכל זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו" (פרידמן וכהן, בעמ' 741). "