מן האמור עולה כי מקום בו צד להסכם מודע לכך שחסר לו נתון מסוים או לכך שידיעתו באשר לנתון מסוים היא חלקית, ואף על פי כן, בוחר, כסיכון מחושב, להתקשר בהסכם – הרי שיכול שטעותו של צד זה תחשב כטעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מקנה לו זכות לביטול ההסכם. אלא, שאין זה המצב במקרה דנן בו התובעות הוטעו על ידי הנתבעים לחשוב כי כל הנתונים השלמים והמלאים ידועים להן, וכי הנתונים האמורים הינם נתוני אמת, בעוד שבפועל הציגו להן הנתבעים מצגים כוזבים או חלקיים, אשר בהסתמך עליהם התקשרו עמם התובעות בהסכם. משכך, הרי שטעותן של התובעות אינה טעות בכדאיות העסקה עליה חל סעיף 14(ד) לחוק החוזים, אלא היא נובעת מהטעייה, עליה חל סעיף 15 לחוק החוזים ואשר מזכה אותן באפשרות לביטול ההסכמים.
לאור כל האמור לעיל ובנסיבות בהן כאמור הוטעו התובעות, הרי שהן זכאיות לביטול ההסכמים אשר נחתמו על ידן ולהשבת התמורה אשר שולמה על ידן וזאת בין אם מדובר בהסכמי הלוואה כפי שנקבע על ידי (אשר ממילא מכוחן זכאיות התובעות להשבת כספי ההלוואה ) ובין אם נקשרה עסקת השקעה מוגמרת.
81. על מי תוטל החובה לשיפוי התובעות בגין נזקיהן או להשבת הכספים אשר שולמו על ידן?
ראש וראשונה, החברה היא הצד הישיר להסכמים ומשכך, ככל שחלה חובת השבה בשל קיום הסכם ההלוואה או בטלותו- הרי שעל החברה מוטלת החובה לעשות כן. זאת ועוד, החברה אינה חולקת על כך שהנתבעים, פעלו בשמה ובמקומה, אין בפיה כל טענה ובהתאם לה, אין לחייבה בגין התנהלותם ואף מטעם זה יש להטיל עליה אחריות לשיפוי התובעות בגין נזקיהן.
במאמר מוסגר אציין בהקשר זה, כי אין חולק בין הצדדים שחלק מסך ה – 800,000$ (341,000$) הועבר ישירות על ידי התובעות לחברה הישראלית ולא לחברה. יחד עם זאת, לא מצאתי בטיעוני הנתבעים כל התייחסות להבחנה בין הכספים אשר הועברו לחברה הישראלית לבין אלו אשר הועברו לחברה, אלא שההתייחסות היא לכלל הסכום (800,000$) כאל סכום אשר הועבר לחברה. בנסיבות אלו, הנני מוצאת לקבוע כי חלה על החברה החובה להשיב סכום זה במלואו.
משכך, אבחן להלן, האם יש מקום להשית על הנתבעים, או על מי מהם אחריות אישית לשיפוי או פיצוי התובעות בגין נזקיהן.
אציין ראשית כי, כמפורט בפתיח לפסק דין זה - הנתבעים 3-4 הם בעלי מניות בחברה ואילו הנתבעים 5-6 שימשו, במועדים הרלוונטיים לתביעה כנושאי משרה בה.
82. דיון בשאלת אחריותם האישית של הנושאים ונותנים בשמה של חברה, תחילתו בהנחת היסוד בדיני התאגידים ובהתאם לה לחברה ישות משפטית הנפרדת מישותם המשפטית של בעלי מניותיה ונושאי המשרה בה. פועל יוצא מהנחת יסוד זו הוא שככלל לא מיוחסות פעולות אורגן החברה או בעל המניות בה, שבוצעו בשם החברה, לאורגן עצמו. זאת ועוד, בחברה בערבון מוגבל (חברה בע"מ), אחריותם של בעלי המניות בחברה היא עד לגובה שווי מניותיהם וכפועל יוצא מכך, נקודת המוצא היא שלא ניתן לייחס לבעלי המניות את חובותיה של החברה מעבר לערבותם המוגבלת כאמור.
ברם, בהנחת מוצא זו, אין בכדי לאיין את האפשרות להטיל לפתחו של נושא המשרה או בעל המניות בחברה, את הנזקים הנובעים מהתנהלותו ואשר נגרמו לצד שלישי ואת היריבות האפשרית בין צד שלישי כאמור לבין הנושאים והנותנים בשמה של החברה. אשר לאפשרות זו, הרי שניתן להתייחס לשני מסלולי חיוב מרכזיים – האחד- הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין הבאים בשמה ובמקומה, באופן שחבותה ואחריותה ייוחסו גם להם. המסלול השני- הוא ה"מסלול האישי" במסגרתו, נושא המשרה או בעל המניות נושא באחריות ישירה בגין התנהלותו הוא, הגם שזו הייתה במסגרת תפקידו.