בנסיבות כפי שפורטו, הנני קובעת כי כל אחד מהנתבעים 3-6 נטל חלק במצגי השווא אשר הוצגו לתובעות במסגרת המשא ומתן לקראת החתימה על המסמכים והעברת הכספים על ידן. מצגי השווא אשר הוצגו על ידי הנתבעים 3-6 הובילו להעברת הכספים על ידי התובעות ומשכך, משהתחוור כי המצגים מצגי שווא הם וכי לא זו בלבד שהחברה אינה רווחית אלא הפסדית וגירעונית ואין ולא היה ביכולתה להשיב לתובעות את כספי ההלוואה אשר הועברו על ידן – הרי שעל הנתבעים 3-6 לשאת, ביחד ולחוד כמעוולים במשותף עם החברה ובינם לבין עצמם, בנזקי התובעות.
87. עשיית עושר ולא במשפט – כלפי רוזנברג
נוסף על השתת אחריות אישית כמפורט לעיל, ייחסו התובעות לרוזנברג עילה אישית של עשיית עושר ולא במשפט וזאת בגין פירעון ההלוואות לזמן קצר שהעמיד לחברה לאחר העברת הכספים לחברה על ידי התובעות. אציין כי הכרעה בעילה זו אינה נדרשת בהינתן שממילא נקבע על ידי שכלפי רוזנברג עילת תביעה ישירה לאור מצגי השווא אשר הוצגו על ידו ואשר פורטו לעיל.
יחד עם זאת ולשם שלמות היריעה, אבחן להלן האפשרות להשתת אחריות על רוזנברג גם מכוח עילה זו.
עילת עשיית עושר ולא במשפט, דורשת הוכחת התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים: התעשרות, על חשבון המזכה, שלא כדין.
אשר ליסוד השלישי – "שלא כדין" – אציין כי הלכה פסוקה היא שבמקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו, המבחן נסב על בחינת השאלה האם ההתעשרות היא בלתי צודקת. כך בהקשר זה נקבע ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, מד(2) 309 כי:
"מבחן הצדק, על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על-פי "תחושת המצפון והיושר" ועל-פי השקפות בדבר "הישר והטוב" (ראה ע"א 292/68 [8], בעמ' 616, וכן ע"א 760/77 [5] הנ"ל, בעמ' 577). אין פירושו של דבר כי המבחן ייחתך על-פי תחושתו הסובייקטיבית של כל שופט. כאמור בע"א 827/76 [9], בעמ' 157, לא רגש הצדק של השופט האינדיווידואלי קובע, אילו הן נסיבות המחייבות השבה על-פי כללי היושר,ex aequo bono אלא שבמרוצת הזמן נתגבשו עקרונות מסוימים שעל פיהם פוסקים." בדומה נקבע כי לבית המשפט קיימת סמכות להעניק את הסעד בכל מקרה ראוי בו ההתעשרות "מקוממת את חוש הצדק וההגינות" (ע"א 442/85 משה זוהר נ' מעבדות טרבנול, מד(3) 661 (1990)).
לטענת התובעות- שני התנאים הראשונים מתקיימים בענייננו, הואיל ורוזנברג התעשר מפירעון ההלוואות שנתן לחברה, ואין חולק, כי התעשרותו זו באה מהתובעות, שכן הזרמת הכספים מהתובעות היא שאיפשרה לחברה לפרוע את ההלוואות כאמור. עוד טוענות התובעות כי גם היסוד השלישי התקיים וזאת, הואיל ומבחן הצדק נוטה לכיוונן. כך, לטענתן קיימות אינדיקציות רבות לכך שהן מעולם לא התכוונו שייעשה שימוש בכספים שהועברו לחברה לצורך פירעון הלוואות למי מבעלי מניותיה וזאת ידעו, ללא ספק, גם רוזנברג וגוטמן. עוד טוענות התובעות כי עסקינן בפעולת מרמה והונאה אשר לא יכולה להיחשב לפעולה שכדין. כמו כן, מפנות התובעות להלכה אשר נקבעה בע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי, לג(3) 567 (1979) ולפיה: "די בכך שנקבע כי במקום שתשלום נעשה מתוך טעות או הטעיה, השוללות את הכוונה להקנות את הכספים למקבלים, וזה האחרון יודע על כך, אי מקבל התשלום מחזיק בכספים "כדין", והריהו מתעשר "שלא כדין", וחייב בהשבתם."