מנגד, טוענים הנתבעים, כי אין מדובר כלל ב"התעשרות" ואף לא "על חשבון המזכה", הואיל ופירעון ההלוואות בוצע מחשבון החברה ומכספיה שלה וזאת, בשעה שלתובעות לא ניתנה כל התחייבות כי הכספים שיועברו ישמשו למטרות מסוימות ולא לפירעון הלוואותיה קצרות המועד של החברה. משכך, לטענת הנתבעים, עת הועברו הכספים לחברה, הפכו הם לכספיה, בהם הייתה רשאית לעשות שימוש לכל מטרותיה, לרבות לפירעון הלוואות קצרות מועד. זאת ועוד, לטענת הנתבעים, ההתעשרות בענייננו לא הייתה "שלא כדין", שכן ההחלטה על פירעון ההלוואות קצרות המועד נעשתה במהלך העסקים הרגיל של החברה, תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי של יו"ר החברה – בנבנישתי, ללא כל מניע אישי, ותוך פירעון כל ההלוואות קצרות המועד שניתנו לחברה (ולא רק הלוואתו של רוזנברג). כמו כן, נטען כי התובעות ידעו על קיומן של ההלוואות קצרות המועד ולא הביעו כל הסתייגות מביצוע השקעה בחברה על אף קיומן. משכך, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי האפשרות שייעשה שימוש בכספים שהועברו על ידי התובעות למטרת פירעון ההלוואות קצרות המועד היא למעשה בגדר סיכון שלקחו על עצמן התובעות עת הסכימו להתקשר עם החברה.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, אין בידי לקבל טענותיהם של הנתבעים בהקשר זה – כך, וראשית, כפי שקבעתי לעיל, יש ממש בטענה ולפיה התחייבו הנתבעים לעשות שימוש בכספי התובעות לשם פיתוח החברה וזאת, במיוחד בהינתן המצגים אשר הוצגו על ידם ולפיהם מדובר בחברה רווחית ובעלת נכסים אשר נדרשת לכספים לשם המשך פיתוחה. זאת ועוד, הגם שהכספים אמנם נכנסו אל החברה, הרי שאין חולק כי אלמלא נכנסו כספים אלו לחברה, לא היה באפשרותה לפרוע את ההלוואות לרוזנברג ויתרה מכך, בנבנישתי עצמו אישר כי ההלוואה קצרת המועד שנתן רוזנברג לחברה אמנם נפרעה מהכספים אשר העבירו התובעות לחברה (ראו סעיפים 168-169 לתצהירו וכן עדותו החל מעמוד 574 שורה 1 ועד עמוד 575 שורה 12 לפרוטוקול הדיון מיום 12.4.18). משכך, הרי ששני היסודות הראשונים לעילה זו מתקיימים. זאת ועוד, אינני סבורה כי יש ממש בטענה ולפיה אלמלא הוזרמו הכספים על ידי התובעות ניתן היה להשיב את ההלוואה לרוזנברג, אלא שלטעמי, מתוך הראיות עולה ברורות כי לולא כספים אלו לא ניתן היה להשיב את ההלוואה. יתרה מכך, כאמור וכמפורט לעיל, הנני סבורה כי רוזנברג היה מודע למצבה של החברה ובכלל זה גם לספק הרב בדבר יכולתה להשיב לו את הכספים. יתרה מכך, הוא היה הגורם אשר דחף להזרמת הכספים בדחיפות, באופן אשר הוביל להעברת הכספים תוך יצירת מנגנון ההלוואה. בנסיבות אלו, הנני סבורה כי תחושת המצפון והיושר יש בה בכדי להוביל לקביעה ולפיה אמנם קבלת הכספים על ידי רוזנברג אינה כדין. כיוון שכך ואף מטעם חלופי זה, הנני מוצאת לקבוע כי חלה על רוזנברג החובה האישית להשיב לתובעות את החלק בכספים אשר הועבר אליו לשם כיסוי הלוואות אשר ניתנו על ידו, קרי סך 200,000$ כערכם במועד הגשת התביעה.