9. חברי, כב' השופט באמגרט, סבור כי בנסיבות העניין יש מקום להעניק למערערת תשלום, ולו חלקי. ואולם, לדעתי אין מקום לפרוץ את המסגרת החוקית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העריות במקרה פלוני. אם כך ייעשה במקרה פלוני, יהיה בעתיד צורך לעשות זאת גם עם אלמוני, גלמוני וצלמוני.
הכלל הוא, שלקבלנים המתקשרים עם רשויות מקומיות (והדבר אינו חדש למערערת) חייב להיות ברור, שעליהם להקפיד על קבלת התחייבות חתומה כדין. רק אם בתי המשפט יקפידו על כך, שרק התחייבויות שנחתמו כדין תחייבנה את הרשויות המקומיות, יסייע הדבר לפעילותן התקינה והחוקית של הרשויות, ויימנע מצב בו ספקים ונותני שירותים ינהגו מנהג "שלח לחמך", ולאחר שיספקו את הסחורה או יבצעו את העבודה, יידפקו על דלתות בית המשפט ויבקשו את עזרתו. נכון, כי יש מידה של חוסר צדק בגישה הנוקשה, אך בוודאי זכורים לנו משברים לא מעטים ברשויות מקומיות שהתנהלו בצורה לא תקינה, דבר אשר פגע בתושביהן וחייב את קופת האוצר להזרים להן כספים מחוץ לתקציבים שתוכננו מראש.
דברים ברוח זו נקבעו בע"א 739/86 ארי שם אור נ' עירית קרית גת, פ"ד מ"ד(2) 563 (1990), בעמ' 566 (מפי כב' השופט ג' בך):
"מאחר שלא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק, כאילו לא עשו דבר. לא בכדי השתמש המחוקק במלים "לא יחייבוה", שמשמעותן, כי חוזה, שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העירייה, חסר נפקות משפטית (ראה: ע"א 485/75, בעמ' 626). הדרישות הללו נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור, ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד בית-משפט זה שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות-דין בשל כך."
ולמטה מדברים אלה (בעמ' 567):
"הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא לסיטואציות מעין אלה תרוקן את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מתוכן. ייצא, כי ראש עיר, המעוניין לעקוף את סעיף 203 הנ"ל, אינו צריך אלא ליצור מצג שווא, לפיו הוא מוסמך לכרות עם פלוני חוזה ללא צורך בחתימות נוספות, ואז חתימתו תחייב את העירייה. הרחבה מעין זו אינה סבירה ואינה רצויה. אילו היה מי מנציגי העירייה מטעה את המערער בצורה מעין זו, ייתכן שהייתה צומחת לאחרון עילה כנגד אותו אדם שהטעה אותו, אך לא כנגד העירייה (ראה ע"א 11/71, בעמ' 388)."
10. לא נעלם מעיני פסק הדין שניתן ברע"א 5210/08 עו"ד רוזנבלום נ' המועצמה המקומית חבל מודיעין (פורסם במאגר נבו 20.12.2010). בפסק דין זה דן בית המשפט העליון בשיקולים שעל בית המשפט להפעיל, במקרים בהם בהם יש להכריע בין "מחיר אי התקינות מזה, לבין ההגינות כלפי מי שביצע עבודה ולא קיבל תמורה". אכן הגישה הדיכוטומית שהצגתי לעיל התרככה בפסק הדין בעניין רוזנבלום.