יתרה מזאת, לפני בית משפט קמא העיד נציג החברה שפיקחה על עבודות פרוייקט הביוב מטעם מינהלת הביוב הארצית, שאישר שהעבודות נשוא התביעה כלל לא נכללו בגבולות הפרוייקט שבוצע אותה עם מטעם מינהלת הביוב הארצית. על כן, יש יסוד סביר להניח, שאף אם הייתה נערכת פקודת שינויים, מינהלת הביוב הארצית לא הייתה מאשרת אותה. אף מהנדס הרשות המקומית העיד, כי מי שהיה חייב לשאת בעלות השבת המצב לקדמותו היה התושב שגרם לקריסת הקרקע. גם היועץ המשפטי של הרשות המקומית העיד, ואף הוא סבר שמי שהיה חייב לשאת בתשלום הנזק היה התושב שגרם אותו, כיוון שהוא זה שקיבל את השירות.
5. בסופו של דבר נוצר מצב, שהמערערת, אשר ביצעה את העבודה - לגביה הוסכם בתחילה כי עלותה 157,500 ₪, והגישה למשיבות חשבון בסכום של 371,854 ₪ - עומדת מול שוקת שבורה. מן הצד האחד, המשיבה מס' 1 מסרבת לשלם לה, שהרי המשיבה מס' 1 לא הזמינה ממנה כל עבודה, וכל הכוונה הייתה שתשתמש צינור להעברת הכסף שיתקבל ממינהלת הביוב הארצית, תוך נטילת עמלה בשיעור 17%. הרשות המקומית אף היא מסרבת לשלם, וטענתה העיקרית היא, שמסמכי ההתקשרות עם המערערת לא נחתמו כדין על ידי נציגי הרשות המקומית (ראש הרשות, הגזבר והחשב המלווה) כנדרש בסעיף 203(א) לפקודת העיריות, אשר צוטט על ידי חברי, כב' השופט באומגרט.
6. החטא העיקרי הוא חטאה של הרשות המקומית, והוא בא לידי ביטוי בכך שהרשות הזמינה כביכול עבודה מאת המערערת וניסתה להעמיס את עלותה על מינהלת פרוייקט הביוב נהארצי. בדין קבע בית המשפט קמא, כי המשיבה מס' 1 לא הזמינה מאת המערערת דבר, ולא התחייבה לשלם לה דבר. המשיבה מס' 1 התחייבה, שאם יתקבל תשלום עבודר העבודות שביצעה המערערת, ממינהלת הביוב הארצית, היא תעביר את התשלום למערערת בניכוי 17%. כיוון שהתשלום לא התקבל ממינהלת הביוב הארצית, ממילא אין למשיבה מס' 1, ששימשה כצינור להעברת הכסף, מה להעביר בצינורותיה.
על כן, כמו בית משפט קמא, וחברי כב' השופט באומגרט, אף אני סבור שאין להטיל על המשיבה מס' 1 חיוב כלשהו.
7. נותר עתה לבחון את מערכת היחסים בין המערערת והרשות המקומית.
לכאורה המערערת נפלה בפח, ולאחר שביצעה עבודה שהוזמנה ממנה על ידי מהנדס העיר, הרשות המקומית מסרבת לשלם לה את שכרה. ואולם, עם כל האהדה לעניינה של המערערת, אני סבור שקצרה ידנו מלהושיעה.
8. ההוראות שנקבעו ביחס לחתימת מסמכים הכוללים התחייבויות כספיות של רשויות מקומיות, נועדו להגן על הקופה הציבורית, ולשמור על פעילותן התקינה של הרשויות המקומיות במסגרת תקציבן השנתי. הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, הקובעת כי רק מסמכים שנחתמו על ידי ראש הרשות המקומית והגזבר יחייבו את הרשות, מצויה בידיעתה של המערערת. על המערערת היה אפוא לעמוד על כך, שכל הזמנת עבודה שהרשות מזמינה ממנה תחתם כדין, ולא היה מקום שתתחיל בביצוע העבודה רק משום שמהנדס העיר ביקש זאת ממנה על סמך המסמך מתאריך 12.1.2009. למערערת היה חייב להיות ברור שכל אגורה שתשקיע, קודם שתמצא בידה התחייבות חתומה כדין, היא אגורה המונחת על קרנו של הצבי.