35. כאמור בפסק דין זואילי, סעיף 2 לחוק מקים חזקה שבדין לפיה, ביצועה הרגיל של כל עבודה מאפשר ישיבה. נטל השכנוע בדבר הפרכת החזקה מוטל על המעסיק. בענייננו לא רק שהמעסיק לא עמד בנטל השכנוע, אלא שהשתכנענו מעדויות הצדדים, כי במהלך הסרוויס ניתן לשבת מעת לעת ובוודאי שניתן היה להציב כיסא בעמדת המארחת או בסמוך לה.
36. מהראיות שהוצגו בפנינו עלה, כי בעמדת המארחת לא הוצב כיסא ואף לא בסמוך אליה. מר פומרנץ נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית והעיד כי אין כיסא בעמדת המארחת בזמן שהמסעדה פועלת (עמ' 16, ש' 23-24) וכי כשהמסעדה לא פועלת המארחות לוקחות כיסא מהשולחנות ליד עמדת המארחת או שיושבות באחד משולחנות המסעדה או שיושבות בעמדת הטלפנית במסעדה (עמ' 16, ש' 15-17). גם הגב' נוף העידה כי בזמן המשמרת אין כיסא בעמדת המארחת (עמ' 21 ש' 31-32) וכך אף הגב' כזום (עמ' 23, ש' 14-15).
37. בנסיבות אלו מצאנו, כי הנתבעות הפרו את הוראות סעיף 2 לחוק.
האם העמידו הנתבעות כסאות למנוחה בעת ההפסקה?
38. התובעת הצהירה (סעיף 11 לתצהירה), כי "משך זמן עבודת הנתבעת ועמידתה בעמדת המארחת הוא לא רק בזמן הסרוויס, אלא לאורך כל המשמרת, קרי, 6-7 שעות. בפרק זמן זה אין הפסקות מנוחה ואין מקומות ישיבה לעובדים ..... מאחורי המסעדה (במסדרון) אין פינת ישיבה! לעיתים כחלק משינוי סידור השולחנות במסעדה הכיסאות המיותרים מאוחסנים במסדרון מאחורי המסעדה כאשר הם מונחים במערום". הצהרה דומה מצאנו גם בתצהיריהן של גב' וינשטיין וגב' שני (סעיפים 14-15 לתצהירים).
39. בחקירתה הנגדית (עמ' 9, ש' 15-17) העידה התובעת, כי "אני מניחה שבהפסקה שלי אני יכולה לשבת על כיסא למרות שאין פינת ישיבה מאורגנת בשבילי לשבת על כיסא. לחדר האוכל לא הורשיתי להיכנס כי חתמתי על ויתור על אוכל שהמלון מספק".
40. מר פומרנץ הצהיר (סעיף 37 לתצהירו), כי כל עובדי המסעדה רשאים לאכול בחדר האוכל של העובדים וכי התובעת חתמה על מסמך לפיו היא מבקשת שלא לאכול בחדר האוכל. עוד ציין מר פומרנץ (סעיף 38 לתצהיר), כי לא נאסר על התובעת "לצאת להפסקות לצורך התרעננות (וישיבה!)".
41. הגב' כזום הצהירה (סעיף 132 לתצהירה), כי בעת ההפסקות, העובדים יכולים לשבת במסעדה לפני תחילת הסרוויס, ניתן לשבת בזמן הפסקת האוכל וגם במסדרון ישנם כסאות לרווחת העובדים. נציין, כי מצאנו לקבל עדות זו של הגב' כזום, שלא נסתרה ואף מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.