מסיכומי הצדדים, שנכתבו באריכות יתרה, עולה כי קיימות שתי מחלוקות עיקריות בין הצדדים בקשר לדרישת התשלום:
הראשונה, האם הייתה רשאית חברת הניהול לדרוש ממנרב להגיש ניתוח מחירים לכלל הפריטים שבהם חל גידול של יותר מ-50% בכמויות כתנאי לבחינת דרישת התשלום (שכאמור הוגשה בגין חלק מהפריטים בלבד אותם בחרה מנרב).
שנית, האם צדקה חברת הניהול עת דחתה את דרישת התשלום בגלל האופן שבו הוגשה . קרי – האם התמחור של פריטים שהכמות שסופקה מהם בפועל חורגת ב-50% ומעלה מן הכמות שבכתב הכמויות צריך להיעשות באמצעות ניתוח מחיר מפורט דווקא, או שטרם עריכת ניתוח מחיר מפורט יש לבחון האם קיים פריט מקביל במחירון דקל ובמידה וקיים יש לתמחר על בסיסו, כפי שערכה מנרב.
לאחר שבחנתי בעיון רב את טענות הצדדים בסיכומיהם, ועיינתי בנספחים השונים, נחה דעתי כי במחלוקת המשפטית הראשונה יש להכריע לטובת מנרב ואלו בשנייה – לטובת רש"ת. להלן הנמקותיי.
האם הייתה רשאית חברת הניהול לדרוש ממנרב להגיש ניתוח מחירים לכלל הפריטים שהם חל גידול של יותר מ-50% בכמויות כתנאי לבחינת דרישת התשלום?
א. הוראת ההסכם העומדת בבסיס המחלוקת נושא דיוננו היא אותה הוראה שצוטטה ונדונה בפרק שעסק בדרישת התשלום הקודמת (מס' 463). מדובר בסעיף 3.1.F לחלק 3-4 לדרישות הכלליות אשר קובע כי במקום שבו בוצע רכיב מסויים בכתב הכמויות בכמות העולה ב-50% ויותר על הכמות הנקובה בכתב הכמויות, אז התמורה שתשולם בגין אותו רכיב לא תהא התמורה הנקובה בכתב הכמויות. אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בהוראה המקובלת בחוזים קבלניים רבים. רש"ת טוענת כי תכלית ההוראה היא להגן על מזמין העבודה מפני "תכססנות של הקבלן" מסוג "העמסת מחירים"– ניצול מצד הקבלן של טעות במכרז בו קיים רכיב שלפי הערכת הקבלן יבוצע בפועל בכמות גבוהה יותר מאשר הכמות הנקובה בכתב הכמויות שאז הקבלן מציע מחירים גבוהים לרכיבים שכמותם קטנה על פי כתב הכמויות אך הוא צופה שתגדל בעת הביצוע (ר' ס' 715-718 לסיכומי רש"ת והפסיקה המוזכרת שם). מנרב מצידה טוענת שמדובר בסעיף שמאפשר פתיחת מחיר של פריט שכמותו גדלה בשיעור מהותי, וזו נועדה למעשה לאפשר לכל אחד מן הצדדים בחוזה להתמודד עם שינוי בלתי צפוי, שלא נצפה על ידו בשלב התמחור החוזי. אכן, במקרים מסוימים יכול הגידול בכמות להוביל לירידה במחיר היחידה. ואולם – במקרים אחרים עלול הדבר להוביל דווקא לעלייה במחיר היחידה. מנרב הפנתה גם היא לפסיקה לתמיכה בטענתה (בס' 437 לסיכומיה). לא מדובר בפסיקה סותרת לפסיקה שהביאה רש"ת אלא פסיקה המשלימה אותה. מדובר, אם כן, בסעיף שנועד לספק הגנה הן לקבלן והן למזמין.