עילת הביטול מחמת עושק שבסעיף 18 לחוק (להלן - עילת העושק) על יסודותיה ורכיביה השונים לא זכתה כמעט לפרשנותו של בית-משפט זה, וחוששני, שאף בשיטות משפט אחרות יש, לכל היותר, כדי להאיר באור קלוש את נתיב הפרשנות, אך אין בהן כדי להיות נר לרגלינו. למרות הדמיון הרב בין הגדרת העושק למוסד זה בסעיף 139(2) של הב.ג.ב. הגרמני שונות תוצאותיה בשתי השיטות:נ הכא מזכה את העשוק בביטול החוזה, ואילו התם בטלה העיסקה מעיקרה. הדברים אמורים גם במוסד ההשפעה הבלתי הוגנת (undue influence), יציר הלכות דיני היושר של המשפט האנגלי, אשר, למרות קרבתו לעושק שלנו, יש שהוא מקיף ממנו, ויש שהוא מצומצם ממנו (ראה:ב ז' צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, תשל"ד) 209ואילך וכן ע"א 719/78 (1), בעמ' 680, 684). בבואנו לפרש את הסעיף אין לנו איפוא אלא ללכת בדרכי הפרשנות, המקובלות עלינו, ועל-פי דברו של המחוקק בסעיף 2
לחוק יסודות המשפט, תש"ם- 1980(ד"נ 13/80 (2)).
--- סוף עמוד 766 ---
.6על שלושה יסודות - השלובים זה בזה ככלים שלובים - השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העושק ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל").
לפי סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ"ב- 1962(להלן - חוק הכשרות):ו
"כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".
ולפי סעיף 8 לאותו חוק:נ
"אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו רשאי בית המשפט... להכריזו פסול-דין".
אין צריך לומר, שאף אחד מאותם דברים שמנינו בעשוק, לפי היסוד הראשון של עילת העושק, אינו עולה כדי אותם פגמים, שנמנו במי שבאים לפסול אותו לפי סעיף 8 לחוק הכשרות. כן אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו (est factum non) (לבירורה המקיף של סוגיית non est factumלעומת טענת השפעה בלתי הוגנת ראה:ב ע"א 413/79 (3)). מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה, ז, א [א]) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה.