.8נותרה הטענה, כי המערערים לא ידעו על דבר מצבה של המשיבה, ידיעה, שבלעדיה לא נתקיים, לטענתם, היסוד של הניצול.
אקדים ואומר, כי לדעתי צודק בא-כוח המערערים בטענתו, לפיה יש צורך בידיעה מצדו של העושק המנצל. אין ספק, כי מן המלה "ניצול" משתמעת ידיעה כזאת, כשם שמשתמעת ממנה גם מידה של אי-מוסריות מצדו. כן ניתן לראות את אי המוסריות לא רק במקום שיש לעושק הכרה ברורה של מצבו של העשוק, מצב שאותו הוא מנצל, אלא
--- סוף עמוד 768 ---
גם כאשר ברשלנות גסה עוצם הוא את עיניו מראותו (ראה צלטנר, בספרו הנ"ל, בעמ' 211-212, וכן, לעניין העבירה שבסעיף 431 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בע"פ 598/79 (4), בעמ' 339).
כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בא אותו מתווך מיזמתו לדירת המשיבה, הפגיש אותה עם המערערים, ולאחר מכן אף הלך עם כל החבורה לעורך-דין, שהיה פנוי בשעות אחר הצהריים של אותו יום, כדי לערוך את החוזה, וכל זאת מבלי שנתבקש לכך על-ידי המשיבה ובלי שקיבל ממנה שכר. כן קבע בית המשפט, שהמערערת 2"היא לא רק ערמומית אלא גם שקרנית... ערמומית שאין כמוה". במצב דברים זה, ועל רקע קביעתו הנזכרת, לפיה "מי שראה את המבקשת" (המשיבה - י' ט') "יכול היה להשתכנע כי אכן מדובר כאן באדם הנמצא במצוקה מתמדת", ברור, כי המערערים ידעו אודות מצבה של המשיבה וניצלו אותו לטובתם.
.9כבר אמרתי בסעיף 4דלעיל, כי בדין סמך בית המשפט המחוזי את ידו על חוות-דעתו של השמאי מטעם המערערים מיום 18.5.77, לפיה היה שוויה של דירת המערערים באותו זמן 000, 52ל"י בעוד ששוויה של דירת המשיבה היה 000, 140ל"י. אף שבא-כוח המערערים לא התייחס לתוכנה של חוות הדעת, מן הראוי לעמוד על כך. אכן, תאריך עריכתה הוא יותר משנה לאחר העיסקה, אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא הובאו לפניו "סיבות כלשהן כי אותו יחס בין שווי הדירה האחת לעומת השניה לא היה קיים גם בפברואר .1976נמצאנו למדים על כן כי המבקשת מסרה למשיבים נכס ששוויו פי 3לעומת הנכס שהמבקשת קיבלה מהמשיבים" (המבקשת היא המשיבה והמשיבים הם המערערים - י' ט').
בע"א 719/78 [1] הנ"ל, בעמ' 681, אמר השופט שמגר - בפרשו את היסוד השלישי שבעילת העושק, "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל"
- כי "אם לא הוכח קיומו של תנאי שהוא מקובל, כפשוטו, בשל תדירותו ואימוצו לרוב, יעצב בית-המשפט את דמותו של התנאי המקובל ואז יחפוף מושג זה, ... את הצודק וההוגן לדעת בית-המשפט". לדברים אלה אני מצטרף, בכל הכבוד. כאשר מופר האיזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו עד כדי כך, הרי נעלה מכל ספק, שנתקיים כאן יסוד זה של עילת העושק. לכך יש להוסיף, כי ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק, ואף בעניינו כך.