הצורך הרגשי להפוך להורים קיבל הכרה משפטית באמצעות הזכות להורות. נראה כי במדינת ישראל ישנה רגישות מיוחדת לזכות זו, על רקע תפיסתה של החברה הישראלית את הערכים המשפחתיים ואת ערך הולדת הילדים כערכים מרכזיים ובעלי משקל (ראו עניין משפחה חדשה, בעמ' 466).
6. הזכות להורות, אם כן, מוכרת באופן עקרוני במשפט הישראלי, הן בנוגע לחירות הרבייה של האדם, והן בנוגע לזכות לממש את הקשר עם הילד (ראו זפרן – אימהות יש גם שתיים, בעמ' 381-382; עניין בנק הזרע, פסקה כו לפסק דינו של השופט רובינשטיין). "לכל אדם קנויה הזכות להורות וזכות לגדל ילד ולחנכו" (בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] פסקה 38 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (13.4.11)). הזכות להורות בהיבטים שונים אף הוכרה כזכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמנם טרם התקיים דיון באופן מקיף וממצה במכלול היבטיה והיקפה של זכות משמעותית וחשובה זו. מכל מקום ברור הוא כי האפשרות המעשית להבאת ילדים לעולם נמצאת בלב ליבה של הזכות להורות, ולפיכך אין המדינה רשאית לפגוע באפשרויות אלו ללא טעמים ענייניים כבדי משקל (ראו בג"ץ 2245/06 דוברין נ' שרות בתי הסוהר, [פורסם בנבו] פסקה 15 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (13.6.06) (להלן: עניין דוברין)). בית המשפט עמד על כך שניתן לחלק את הזכות להורות, בהקשר של חירות הרבייה וההולדה, לשני רבדים, כאשר הרובד הראשון הינו האפשרות לממש יכולת רבייה ולהפוך להיות הורה; בעוד שהרובד השני עניינו באופן מימוש זכותו הטבעית של אדם להפוך להורה. רובד זה, כך נאמר, מצוי בפריפריה של הזכות להורות ויש בו כדי להגן על ערכים כגון הזכות לפרטיות, הזכות לאוטונומיה וכדומה (ראו עניין בנק הזרע, פסקה כט לפסק דינו של השופט רובינשטיין). מעבר לדרוש להכרעה בענייננו אעיר כי לטעמי המקרה דנן נופל במסגרת הרובד הראשון של הזכות להורות ולא במסגרת הרובד השני, כפי שמנסה המדינה לטעון. לא יפלא כי מבחינת העותרת 1 מימוש זכותה להורות הוא בהבאת ילד הנושא את מטענה הגנטי. דומני כי שאיפה זו, שאף היא בגדר שאיפה טבעית ומובנת של אדם, ראויה להכרה במסגרת ליבתה של הזכות להורות, וזאת גם אם כיום, בעידן המודרני, קשר גנטי אינו חזות הכל (ראו עניין בנק הזרע, פסקאות מג-מה לפסק דינו של השופט רובינשטיין; זפרן – המשפחה בעידן הגנטי, בעמ' 233 ואילך; שיפמן, בעמ' 668). לפיכך הצעתה של המדינה להיפוך היוצרות- כך שהעותרת 2 תשאב ביצית שתושתל ברחמה של העותרת 1, אינה הצעה "שוות ערך" מבחינת מדרג הזכות לבקשתה של העותרת 1 לשאוב ביצית שתושתל ברחמה של העותרת 2 (ראו עניין נחמני, בעמ' 753 והשוו לעניין בנק הזרע). וזאת אף ללא התייחסות לחוסר הודאות, הנוטה לכמעט ודאות, באשר לאי יכולתה הפיזית-רפואית של העותרת 1 לשאת היריון ברחמה.