"הרצחת וגם ירשת?" ככלל של פרשנות
.20ההולכים בדרך הפרשנות - היא דרך הפרשנות המרחיבה - יאמרו כך: אכן, החוק אינו קובע כי הרוצח לא יירש, ואולם בפירושו של חוק שומה עלינו לעשות כמיטבנו לנסות ללמוד מה היא תכליתו של החוק, אם תרצה: מה הייתה כוונתו המשוערת של המחוקק: מה היה המחוקק קובע לו הייתה מוצגת לפני מערכת עובדות כזו המוצגת לפנינו. אם כך נעשה, נדע כי המחוקק היה קובע - מראש - שהרוצח לא יירש. וכך נפסוק אף אנו את הדין. ובלשונו של השופט ארל בפרשת ריגס [35], בעמ' 189, בצטטו מתוך bacon's abridgment: In order to form a right judgment whether a case be within the equity" maker present, and-of a statute, it is a good way to suppose the law Did you intend to comprehend this: then you must give yourself such answer as you imagine he, being that you have asked him this question? Case ."an upright and reasonable man, would have given ובהמשך, שם [35]: Makers could, as to this case, be consulted, would they say-if the law" Testator or of an ancestor should pass to one who had taken his life that they intended by their general language that the property of a
"?For the express purpose of getting his property
ניתן דעתנו שוב לסימן השאלה בסופה של השאלה הרטורית.
ועוד, שם, בעמ' 190:
What could be more unreasonable than to suppose that it was the" legislative intention in the general laws passed for the Such have operation in favour of one who murdered his ancestor that ordrly, peaceable, and just devolution of property that they should?He might speedily come into the possession of his estate An intention is inconceivable. We need not, therefore, be much troubled ."by the general language contained in the laws דרכה של הפרשנות המרחיבה היא אפוא זו: פירושו של החוק, כלשונו, יביאנו אל מסקנה פלונית (כי הרוצח יירש; כי האב-המערער יזכה בבנו). מסקנה זו נוגדת צדק ומוסר ושכל טוב, וקשה להניח שהמחוקק נתכוון כי כך יהיה. הבו ניוועץ אפוא במחוקק
- היוועצות מושגית-נורמאטיבית, כמובן - ונשאל את פיו מה היה קובע לו ידע את שאנו יודעים עתה. את תשובתו של המחוקק ידענו, ועל פיה נכריע דין. למותר לומר כי האנשת המחוקק ועלותנו אליו לרגל לשיחת התוועדות, אינן אלא מטאפורה לפירושו של חוק. פירוש הדברים אינו אלא זה, שמעיינים אנו בהוראותיו השונות של החוק
- שמא נמצא בהן אצבע-מורה לכיוון זה או אחר - בודקים אנו את סביבת החוק ואת שיטת המשפט בכללה, ובראש ובראשונה נועצים אנו בכליותינו ובמצפוננו שלא ייסרונו לילה. בסוף כל הסופות, "מפרשים" אנו את הדין המועמד לפירוש על דרך שישתלב בדרך אופטימלית בשיטת המשפט בכללה ויתיישב עם עיקרי יסוד של שיטת המשפט ושל חיינו.
דרך זו של פרשנות מרחיבה מקובלת כנראה על פרופסור רונלד דוורקין (בדונו בפסק הדין בפרשת ריגס r. Dworkin, law's empire; 23dworkin, supra, at [35]: ( 1986,cambridge) .ff15) וכך מסכם פרופ' דוורקין את פרשת הרוצח-היורש ( 20s empire, supra, at"law): It was a dispute about what the law was, about what the real statute" ."the legistlators enacted really said הנה הינה היא הפרשנות המרחיבה, הנה הינו הוא פירושו של החוק.
.21כשאני לעצמי, דרך הפרשנות בענייננו דרך חתחתים היא עבורי. אני מסכים, כמובן, לכל השאלות הרטוריות של השופט ארל: לשאלות ולתשובות הגנוזות בהן. אני מסכים לתשובות המשוערות שהמחוקק היה משיב לנו לו נועצנו בו לדעתו. עוד אני מסכים, שאין להעלות על הדעת כי יורש בכוח שרצח את מורישו בכוח כדי לזכות בירושה, נבוא אנו לאחר מעשה הרצח ונזכה אותו בירושתו. לכל אלה אני מסכים. ואולם אני מתקשה להסכים לקביעה כי בהיעדר הוראה מפורשת על כך בחוק הירושה, דרך הפרשנות היא המכתיבה לנו מסקנה זו. הנה כי כן, בניינו של אותו רוצח-יורש הורה חוק הירושה - במפורש - כי הזוכה על-פי צוואה יירש. אני מתקשה אפוא להבין כיצד "פירוש" אותו חוק יביאנו אל תוצאה הפוכה מזו שהחוק מורה עליה. אכן, יהיה זה לא מוסרי ולא צודק אם הרוצח יירש, וכפי שאמרנו, אין ספק מה היה המחוקק משיב לשאלתנו לו שאלנוהו על מעמדו של רוצח-יורש. ואולם אין בכל אלה כדי לשנות את מילותיו של החוק, מילים המביאות, אמנם, לתוצאה בלתי מוסרית, בלתי צודקת ובלתי ראויה בעליל, אך מילים ברורות הן. הוא הדין בענייננו שלנו, שעל-פי החוק כלשונו, זכאי הוא האב-המערער לקבל את ילדו להחזקתו. "כוונתך רצויה אבל מעשך אינו רצוי", כך אמר המלאך למלך הכוזרים. ואני אחרה-אחזיר אחריו: כוונת האומרים ללכת בדרך הפרשנות היא רצויה. מעשה ההליכה בדרך הפרשנות אין היא רצויה.
.22אני מתקשה ללכת בדרך הפרשנות, כי הדרך, לאמיתם של דברים, אינה כלל דרך של פרשנות. פרשנות של טקסט המונח לפנינו הינה ביאור והסבר של אותו טקסט, רעיון ותכלית. הטקסט הוא המונח במרכז הבימה ואנו הפרשנים הולכים-סובבים אותו סחור-סחור. אכן, פירושו של טקסט אינו אך פירוש המילים שבו, מילה אחר מילה. אותיות חוברות למילים, מילים מאגדות עצמן לפסוקים, פסוקים מארגנים עצמם לטקסט
שלם, והמשמעויות של המילים, של הפסוקים ושל הטקסט כולו - רעיון ותכלית -
נגזרות מכל אלה ומן הסובב אותם, מעגלים מעגלים, מעגלים קרובים ומעגלים שאינם כה קרובים. ואולם בסוף כל הסופות מטרתנו היא פרשנות, וככל שנרחיק לכת באותם מעגלים קונצנטריים - מעגלים שהטקסט במרכזם ובו כוח הכבידה - תמיד נחזור אל הטקסט. אכן, ענייננו הוא בפירושו של טקסט ולא בכל פעילות תבונית אחרת. לכל מילה ולכל מושג תחום מחיה משלהם, וגם אם בשוליהם עשויים הם אותם תחומי מחיה להיות מטושטשים משהו, הנה בעיקרם נדע מה הם. כך נוצרת שפה וזו דרך התקשורת בין אדם לרעהו. על כך אמרתי במקום אחר, ויסולח לי אם אחזור על הדברים (דנ"פ 2316/95גנימאת נ' מדינת ישראל [26], בעמ' 639-640):
"שפה ולשון, כל שפה וכל לשון - שפה ולשון במובנן הרחב - הטבע והאדם יצרו אותן, וייעודן לשמש אמצעי קשר בין אדם לרעהו. כך אצל החיה, העוף, ושוכן המים וכך אצל האדם. ולא שכחנו את מגדל בבל: 'ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים: ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: ויאמרו איש אל-רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר: ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה-לנו שם פן-נפוץ על-פני כל-הארץ: וירד ה' לראת את-העיר ואת-המגדל אשר בנו בני האדם: ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר-מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: ויפץ ה' אותם משם על-פני כל-הארץ ויחדלו לבנת העיר: על-כן קרא שמה בבל כי-שם בלל ה' שפת כל-הארץ ומשם הפיצם ה' על-פני כל הארץ:'" (בראשית, יא, א-ט).