8. בשונה, כאמור, על פי מדיניות המשיבה, אין אף לא דרך אחת שבה זוגות בני אותו המין יכולים להפוך להיות הורים לילד שאינה כרוכה במתן צו אימוץ. אם בוחרים הם במסלול הפונדקאות, הם מחויבים לקיימו בחו"ל ולאמץ את ילדם (ויצוין, נדמה כי אף דו"ח וועדת מור-יוסף שהוגש לעיוננו במסגרת העתירה הנוכחית, אינו מבקש כלל להשוות את מעמדם של זוגות בני אותו המין למעמדם של זוגות הטרוסקסואלים בהליכי פונדקאות). יתר על כן, על פי פרשנות המשיבה במקרה של בנות זוג שאחת מהן היא האם הביולוגית של הילד, תידרש בת הזוג השנייה לעבור הליך של אימוץ (וכפי שיפורט בהמשך, פרשנות זו, הנוגעת גם לענייננו, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בפרשת ירוס-חקק).
9. להשלמת התמונה למן הראוי לציין כי גם מסלול האימוץ בישראל ובחו"ל אינו נגיש במידה שווה לזוגות הטרוסקסואלים ולזוגות בני אותו המין. בישראל רק לאחרונה הוכר אימוץ בגיר על ידי בני זוג מאותו המין שאף אחד משניהם אינו ההורה הביולוגי של הילד (ראו: אמ"צ (ת"א) 34/07 אבן-קמה נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.3.2009)), ובפועל מסלול האימוץ של קטינים כמעט ואינו קיים עבור בני זוג בני אותו המין, נוכח הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שעל פיה יבחן הליך האימוץ כאימוץ על ידי הורה יחיד ונוהל משרד הרווחה שעל פיו אימוץ על ידי הורה יחיד יעשה רק מקום בו אין בנמצא זוג המעוניין באימוץ (קרי, תינתן עדיפות לזוגות הטרוסקסואליים על זוגות בני אותו המין בהליכי האימוץ, וראו את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ואת נוהל משרד הרווחה http://www.justice.gov.il/MOJHeb/News/2008/imuz.htm;http://www.molsa. gov.il/Populations/Youth/Adoption/Families/Pages/MT01_02_03.aspx וראו לדיון בהקשר זה Rhona Schuz, Surrogacy in Israel: An Analysis of the Law in Practice, in Surrogate Motherhood: International Perspectives 35 (2003)). בחו"ל, לצד העדיפות הניתנת לרוב לאזרחי אותה המדינה בתור לאימוץ, רבות ממדינות העולם אינן מאפשרות אימוץ חו"ל על ידי בני זוג בני אותו המין. יצוין, במאמר מוסגר, כי דווקא במקרה של אימוץ בחו"ל על ידי ישראלים שאינם תושבי ישראל, לא נדרש הליך של אימוץ בישראל, וזאת, לרבות במקרים בהם בוצע האימוץ על ידי בני זוג בני אותו המין (ראו בג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(2) 368 (2000) (להלן: פרשת ברנר-קדיש)).
10. העולה מהמרובה, אם כן, הוא כי מדיניותה של המשיבה, בכל הנוגע להורות, מפלה זוגות בני אותו המין, וזאת, לצד מניעה מוחלטת מזוגות בני אותו המין מלפנות למסלול של פונדקאות בישראל. מדיניות כללית זאת, הדורשת בכל אחד ממסלולי ההורות האפשריים, בישראל ומחוצה לה, מבני הזוג בני אותו המין להוכיח את "אמיתות" הורותם בבית משפט, ובו בזמן יוצרת "חזקת אמיתות" להורות של הורים הטרוסקסואלים היא מדיניות מפלה. היא מעצבת את ההורות של בני הזוג בני אותו המין כהורות בספק, הורות חשודה, הדורשת "מתת" מיוחד של המדינה בדמות ההכרה בה. מדיניות זו מבקשת לעצב את הזוג ההטרוסקסואלי כ"טבעי", אשר לשם התערבות בהורותו על המדינה נטל כבד להוכיח את אי כשירות ההורים. מנגד, היא מטילה את הנטל על בני הזוג להוכיח את כשירתם להורות. מדיניות מפלה זו, לצד הפגיעה העמוקה בכבוד ובשיוויון, פוגעת גם בזכות החוקתית הקיימת לכל אדם לחיי משפחה. היא מתייגת קבוצת אוכלוסיה שלמה כמי שעל פי טבעה אינה כשירה להורות, כל זמן שלא הוכח אחרת. תפישה זו זכתה כבר בעבר לביקורתם של בתי המשפט (וראו תמ"ש (ת"א) 38-12 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (9.11.2012), פסקאות 65-64 (להלן: פרשת פלונית), שם ציין בית המשפט כי "אין בידי לקבל את הטענה המשתמעת של ב"כ היועמ"ש [...] המטילה דופי כללי בתובעים [...] הטלת הדופי בתובעים אין לה מקום"). אף לגישתי, אין לקבלה.