עניין אחרון זה מביא אותי לדיון בשאלת ההכרה בתעודות הציבוריות הזרות בנסיבות שלפנינו.
6. חברתי, המשנָה לנשיא, סבורה כי על פקיד המרשם לפעול במקרה זה על בסיס האמור בתעודה הציבורית הזרה (פסק הדין שניתן בארה"ב, או תעודת הלידה שהוצאה שם בעקבותיו) נוכח הוראות: סעיף 19א (המורה כך: "בסעיפים 19ב עד 19ה, 'תעודה ציבורית' – כמשמעה בפקודת העדות") וסעיף 19ב(א) לחוק המרשם (המורה כך: "פרט רישום של תושב הנרשם לראשונה יירשם על פי תעודה ציבורית שהוצגה לפקיד הרישום, ובאין תעודה כזאת – על פי הודעה שנמסרה לפי הסעיפים 5 עד 14 לחוק"), דהיינו בשים לב להגדרה של "תעודה ציבורית" בפקודת הראיות. לגישתה: "הגדרה זו ל'תעודה ציבורית' היא רחבה למדי והמסמכים שהציגו העותרים – הן תעודת לידה רשמית שהונפקה בבית חולים בארצות הברית והן צו מבית-משפט בפנסילבניה – באים בגדריה".
אני גורס כי הוראת סעיף 19ב(א) לחוק המרשם הנ"ל חלה רק מקום שהרישום אפשרי במישרין על פי הוראות מפורשות של חוק המרשם. זהו, למשל, הדין עם הודעה על לידה, או פטירה בישראל (ראו: סעיפים 6, 7 ו-8 לחוק המרשם. עיינו גם: סעיף 15 לחוק המרשם). במה שנוגע לפסק דין זר – אין אפשרות לקליטה "אוטומטית" שלו, שהרי פסק דין ככזה איננו יכול להוות ראיה לאמיתות האמור בו, אלא רק לעובדה ש"כך נאמר בו", זאת משום שממצאיו הם עדות שמיעה, ואילו קביעותיו מהוות עדות סברה (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני 648 (2009); זה המקום לציין כי במקרה שלפנינו – פסק ההורות הזר ניתן עוד טרם הלידה). לפיכך היה צורך בחוק המרשם בהחרגה מפורשת ביחס לרישום של אימוץ שנעשה בחו"ל ואושר בפסק דין זר שם. עניין זה מוסדר בסעיף 13 לחוק המרשם, המורה כדלקמן:
"תושב שאימץ ילד בחוץ-לארץ חייב למסור לפקיד רישום תוך שלושים יום הודעה על פרטי הרישום של הילד ולהמציא לפקיד הרישום את האסמכתה לאימוץ; הוא הדין אם בוטל אימוץ של ילד בחוץ לארץ." (ההדגשה שלי – ח"מ).
ראו בהקשר זה: דעת הרוב ב-בג"צ 1779/99 ניקול ברנר קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נ"ד (2), 368 (2000); דנג"צ 4252/00 שר הפנים נ' ניקול ברנר קדיש [פורסם בנבו] (2.3.2008). לביקורת על דעת הרוב בפסק הדין ב-בג"צ 1779/99 הנ"ל – עיינו: מנשה שאוה "רישום והכרה של צו אימוץ זר במסגרת משפחה לסבית: הצורך בעיון מחדש בהלכת פונק שלזינגר ובתיחום גבולותיה" קרית המשפט א 103 (2001); מנשה שאוה "הכרה ישירה של פסק-זר בישראל והכללים החלים עליה" קרית המשפט ב 35 (2002) (להלן: שאוה, הכרה ישירה של פסק-זר בישראל); לביקורת האמורה ניתנה תשובה, בהתבסס על סעיף 13 לחוק המרשם הנ"ל – ראו: מיכאל קורינאלדי דיני אישות, משפחה וירושה – בין דת למדינה (מגמות חדשות), עמ' 24 ב-ה"ש 29 (2004); לסוגיה זו בכללותה עיינו גם:
TALIA EINHORN, PRIVATE INTERNATIONAL LAW IN ISRAEL 284-286 (2nd ed, 2012) (להלן – EINHORN).