--- סוף עמוד 20 ---
על דבר ההריון. כך העיד המבקש על עצמו כי הוא והאם הביולוגית קיימו מערכת יחסים אינטימית בלא שהשתמשו באמצעי מניעה, וכי רצו להקים משפחה.
באשר לטובת הקטין נאמר, כי עסקינן בפעוט שתחושת הזמן שלו שונה מזו של מבוגרים, וכי אין להתעלם מחלוף הזמן. במרכז הבקשה עומדת, כך נטען, זכותו של האב לחפש את הקטין – אך גישה זו מוטעית ואינה מתאימה לדיון, שבמרכזו עומדת טובת הילד. נטען, כי תיאוריית ההתקשרות המקובלת בפסיכולוגיית ילדים קובעת, שניתוקו של פעוט מן הדמויות המטפלות בו לאחר שיצר עמן התקשרות בטוחה, עלול לגרום לו לנזק בלתי הפיך. על יסודה של תיאוריה זו התוה המחוקק את ההסדר הברור, ותחם בזמן את היכולת לבטל הכרזה על קטין כבר-אימוץ. הקטין בענייננו יצר התקשרות בטוחה עם ההורים המיועדים לאימוץ, והוצאתו בשלב זה מידיהם עם התמשכות ההליכים תגרום לו לטלטלה נוספת בחייו. השתלשלות העניינים מעלה, כך נטען, כי מדובר במקרה מאלה שאליהם התכוון המחוקק בקבעו את תקופת 60 הימים. אם תתקבל בקשת רשות הערעור, כך נטען, יוכל כל אב אשר ילדו הוכרז כלפיו כבר-אימוץ ונמצא תקופה ממושכת אצל משפחה המיועדת לאמצו, לפתוח מחדש את ההכרזה ולטלטל את עולמו של ילדו.
לא. באשר לטענתו של המבקש, לפיה ניתן ללמוד מסעיף 13(א2) לחוק מהן הנסיבות שבגינן מוצדק שהאם הביולוגית לא תמסור את פרטי האב נאמר, כי הוראות אלה מונות מקרים בהם פטורות רשויות הרווחה מעשיית הפעולות המנויות בסעיף 13(א)(1) בניסיון לאתר את ההורה הלא ידוע, אך אין מדובר ברשימת מקרים שבהם יכולה האם הביולוגית להימנע ממסירת פרטי האב. על פי החוק והפסיקה, לא חלה על האם, כנטען, כל חובה למסור את פרטי האב.
לב. לבסוף נטען, כי אין להקיש מהוראות חוק האומנה לענייננו, שכן הרציונלים העומדים בבסיסו ומצב הדברים הנדון שם שונים מאלה החלים במסגרת חוק האימוץ. בחוק האומנה ההנחה היא שהילד ישוב לבית הוריו הביולוגיים, בעוד שבאימוץ מנותק הקשר עמם.
לג. ביום 13.12.16 הגישו ההורים המיועדים לאימוץ בקשה להצטרף כצד להליך. באותו יום הוגשה בקשה על-ידי האפוטרופא לדין להוצאת חוות דעת אותה הגיש המבקש לגבי עצמו מתיק בית המשפט. ביום 22.12.16 הוחלט שההורים המיועדים לאימוץ לא יצורפו כצד פורמלי להליך, אך יוכלו להשמיע את עמדתם בדיון בפנינו; כן הוחלט לצרף את האם הביולוגית כמשיבה להליך. באותו יום הגישה האם הביולוגית