בטרם נפנה לבחינתם של סעיפי החוק הרלבנטיים, פרשנותם ויישומם במקרה דנא, נבקש להידרש בקצרה לתכליות החוק ולעקרון טובת הילד, החולש כאמור על חוק האימוץ כולו מכוח סעיף 1(ב) הנזכר, ומהוה מצפן ומצפון לבית המשפט בנתבו דרכו. עיקרון זה הוא הראשית והוא האחרית.
תכליות חוק האימוץ ועקרון טובת הילד
מא. חוק אימוץ ילדים, תש"ך-1960, שקדם לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981, הסדיר לראשונה את "עצם האימוץ, קשירת הקשר בין המאמץ למאומץ, תנאי האימוץ ותוצאותיו הכלליות, ביטול האימוץ וכל שאר העניינים הנוגעים לאימוץ עצמו" (הצעת חוק אימוץ ילדים, תשי"ט-1958, הצעות חוק תשי"ט 78, 81). החוק המקורי, ובהמשך לכך, החוק הנוכחי משנת תשמ"א-1981 (אשר נחקק בעקבות מסקנות דו"ח הועדה לבדיקת חוק אימוץ ילדים (תש"ם) בראשות השופט ד"ר משה עציוני), ביקשו לבחון באילו מקרים יש להכריז על קטין כבר-אימוץ ולהבטיח שלא יינתן צו אימוץ ללא הסכמה מדעת של הורי הקטין, או בהיעדר הסכמה לפי עילות מסוימות שקבע המחוקק. כן ביקש החוק לבחון – בהינתן הכרזה על הקטין כבר-אימוץ – האם יש מקום למתן צו אימוץ, אשר יוצר כאמור את החובות והזכויות הקיימות בין הורה לבין ילדו. לאורך השנים נערכו בחוק האימוץ תיקונים שונים. תיקון מספר 8 משנת 2010 – שבמוקד דיוננו – ביקש להסדיר את המועד והאופן שבהם תינתן הסכמת הורים למסירת ילדם
--- סוף עמוד 25 ---
לאימוץ ואת האפשרות לחזרה מהסכמה כאמור; הכרזה על ילד כבר-אימוץ בשל כך שלא ניתן לזהות את הורהו, והמאמצים שיש לעשות כדי לאתרו.
מב. החוק על גלגוליו השונים מניח כנקודת מוצא – בחינת פשיטא – עדיפות להורים הטבעיים-הביולוגיים, ומבקש להבטיח את זכויותיו של הקטין לגדול בחיק הוריו הביולוגיים מזה, ולהגיע בהקדם האפשרי לבית מיטיב וקבוע מזה. כן מבקש החוק למנוע יריבות ישירה בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המיועדים לאימוץ, כמו גם להגן על זכותם לפרטיות של כל הצדדים המעורבים, ובמיוחד זכותה של האם לפרטיות לאוטונומיה.
מג. תכליתו המרכזית של החוק, העומדת לנגד עיני העוסקים בדבר – רשויות הרווחה, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט – במהלך הליכי האימוץ מראשית ועד תום היתה בעבר והריהי כיום, בראש וראשונה, להבטיח את טובת המאומץ (ראו למשל בע"מ 5024/10 צפניה דנין נ' היועמ"ש, [פורסם בנבו] בפסקה ט'; בע"מ 6593/06 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה ט(4) (2007) (להלן בע"מ 6593/06)). עיקרון זה מקובל בפסיקה מקדמת דנא בכל הנוגע לקטינים בכלל (וראו למשל ע"א 433/67 צבר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 162 (1968)) ובענייני אימוץ בפרט (וראו למשל ע"א 50/55 איזידור (יחזקאל) הרשקוביץ נ' א' גרינברגר, פ"ד ט 791, 801 (1955)). עת נחקק חוק האימוץ בתש"ך-1960 הוטמע עיקרון זה על-ידי המחוקק בדמות סעיף 1 לחוק אשר קבע, כי "בית המשפט רשאי, לפי בקשת מאמץ, ליתן צו אימוץ אם נוכח שהאימוץ יהיה לטובת המאומץ"; וביתר שאת בסעיף 1(ב) לחוק האימוץ מתשמ"א-1981, נקבע, ונביא כאן שוב את לשונו, ש"צו אימוץ וכל החלטה אחרת בהליכי אימוץ יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ".