אחת הסוגיות הרגישות בפרשה הזאת של המשולש הזה של שלושת ניגודי העניינים זאת סוגיית ההסכמה של ההורים הביולוגיים...אם ההורה המאמץ יודע שאין גבול לכך ויכול להיות שיום אחד יכול לבוא ההורה הביולוגי ולטעון שהוא יכול לחזור בו מהסכמתו, אזי יש פחד, יש חרדה, יש חוסר יציבות, והילד הופך להיות תינוק מריבה.
לכן הצעת החוק שלי באה בעיקרון להגביל ולקבוע לוח זמנים. לוח הזמנים הוא חודשיים. חודשיים אחרי הלידה, חודשיים אחרי שנודע להורים הביולוגיים שההסכמה הושגה בטעמים פסולים, או חודשיים אם בית המשפט מצא נימוקים מיוחדים שיירשמו. אבל עברו חודשיים, רבותיי, העניין נגמר" (פרוטוקול ישיבה מספר 327 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-17, 3-2 (4.11.07) (להלן פרוטוקול הועדה מיום 4.11.07)).
נז. לפי העולה מפרוטוקול הועדה ודברי ההסבר לתיקון מספר 8, מתוכם הבאנו למעלה (פסקה מ"ז), הכוונה היתה לקבוע נוכח נסיון העבר, הסדר נהיר ומהיר, אשר
--- סוף עמוד 38 ---
ייתר את הצורך בהליכים נוספים, העלולים מטבעם להביא למצב של "קביעת עובדות בשטח"; כך, תוך מתן עדיפות מעיקרא להורה הביולוגי מחד גיסא, ובחלוף זמן להורים המיועדים לאימוץ מאידך גיסא.
המחוקק נתן איפוא דעתו לסיטואציה שבה ההורה הנעדר מפציע לחייו של הקטין ומבקש לגדלו, וביקש באופן ברור ומפורש להגביל את התקופה שבה ניתן לעשות כן, וזאת מתוך הידרשות לטובת הילד – עקרון-העל הפורס את מצודתו על החוק כולו – לבריאותו הנפשית ולצורך החיוני ביציבות בחייו. ודוקו; נקודת המוצא היא, וכך יאה, מתן עדיפות להורות הביולוגית-הטבעית – אולם חלוף הזמן, מעבר ל-60 ימים, נקבע כמשנה את נקודת האיזון. ככל שמבקש ההורה הנעדר במהלך 60 הימים לבטל את ההכרזה ולגדל את הקטין, על בית המשפט למלא אחר רצונו. אך בחלוף 60 ימים, לא ניתן עוד לבטל את ההכרזה. קריאה זו של סעיף 13א, בדומה לפרשנות סעיף 13(א) עליה עמדנו מעלה, עולה לכאורה הן מתכליתו הסובייקטיבית של הסעיף – כוונתו הברורה של המחוקק, כעולה כאמור מדיוני הועדה ולפני כן מדברי ההסבר להצעת תיקון מספר 8, לצמצם את מתחם שיקול הדעת המסור לבתי המשפט בכגון דא; הן מתכליתם האובייקטיבית של הסעיף והחוק בכללותו – מתן פתרון משפטי מהיר ובהיר ככל הניתן לקטין שגורלו לא שפר. הכוונה היתה לצמצם התדיינויות ארוכות ומתישות, נוכח החשיבות שביציבות בחיי הקטין; ושוב, נחזור ונטעים – הכל מתוך תכלית-העל של טובת הקטין.