נח. בהקשר זה ראוי לציין כי ועדת ברנר, אשר בחנה, בין היתר, את האפשרות לחזרה מהסכמה למסירת ילד לאימוץ, המליצה כי בית המשפט יוכל לאפשר להורה לחזור בו מהסכמתו או לפסול הסכמה שניתנה שלא כדין, רק אם טרם חלפו שלושה חודשים ממועד מתן ההסכמה. עם זאת, בית המשפט המליץ כי יוכל לאשר ביטול הסכמת הורה לאימוץ, לבקשת פקיד סעד ובהתקיים עילות המוגדרות בחוק אף בחלוף שלושה חודשים, אם הילד טרם נמסר למשפחה המיועדת לאימוץ או אם נמסר ואין מקום להשאירו אצלה. ויוטעם, הועדה עסקה בחזרה מהסכמה לפי סעיף 10 לחוק, קרי הסכמה מודעת, אך הטעמים לתחימת פרק הזמן, שבו ניתן להורות על ביטול ההכרזה של הקטין כבר-אימוץ, הולמים גם בהקשר של הורה נעדר:
"הועדה ביקשה לתת ביטוי לתיאוריה הפסיכולוגית בדבר ההתקשרות של ילד לדמויות המשמעותיות הסובבות אותו ולנזק הכרוך בפגיעה בהתקשרות שכבר נעשתה, בתיאוריה זו נעשה שימוש בפסק הדין בעניין
--- סוף עמוד 39 ---
'תינוק המריבה'. לפי תיאורית ההתקשרות, לילד יש נטייה מולדת להתקשר אל הדמויות המטפלות בו. קשר זה מתפתח בעיקר בשנת החיים הראשונה, אך הוא ממשיך ומתפתח אף בתקופת הילדות. התקשרות טובה וחיובית מביאה ליכולת ליצור קשרים אישיים טובים וחיוביים בבגרות, ולפיכך, פגיעה בהתקשרות עלולה להביא לנזק עתידי.
עמדת רוב אנשי המקצוע, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים, היא שבחלוף שלושה חודשים ההתקשרות בין הילד למטפליו היא בשלב שבו הפסקתה יכולה לגרום לנזק רב לתינוק. יתר על כן, לעיתים, ניתן לראות דווקא בניתוק הילד ממשפחה המיועדת לאמצו כפגיעה בזכות לזהות של הילד, וזאת במקרים בהם לאחר ששהה תקופה ממושכת עם המשפחה המיועדת לאמצו, הילד מפתח הזדהות עמם במידה שניתוקו ממשפחה זו יביא לפגיעה בזהותו" (דו"ח ועדת ברנר, בעמ' 36; הדגשה הוספה – א"ר).
כן הוטעם הצורך בסופיות אף מבחינתו של ההורה שמסר את ילדו לאימוץ.
נט. כללם של דברים: על פי סעיף 13א לחוק האימוץ, כאשר הבקשה לביטול ההכרזה מוגשת בתוך 60 ימים ביטולה הוא אוטומטי בכפוף לעילות שבחוק, ובהן האפשרות של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליך אימוץ חדש; אך בחלוף 60 ימים, נדחית הבקשה מניה וביה. אמנם, ההגינות כלפי כולי עלמא מחייבת לומר, כי בשל נוקשות לוח המועדים שקבע המחוקק, צריכות הבדיקות שמחייב סעיף 13(א)(1) לחוק להיעשות באורח כן ומוקפד; ראו גם שרשבסקי-קורינאלדי דיני משפחה (תשע"ז-2016), ב', 942.