סז. אשר לבחינת טובת המאומץ, כפי שנקבע באותו עניין, והדברים תקפים גם לאחר התיקון לחוק, הדבר נובע מסעיף 1(ב) לחוק, הקובע כאמור כי "צו אימוץ וכל החלטה אחרת בהליכי אימוץ יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ" (שם, בעמ' 155; הדגשה הוספה – א"ר). כפי שציינו מעלה, טובת המאומץ אינה עשויה מקשה אחת והיא תלויה בגורמים רבים; בתוך כך יש להביא בחשבון את חלוף הזמן שעבר מאז הועבר הקטין אל חיק ההורים המבקשים לאמצו:
"... אי אפשר להתעלם ממה שקרה בינתיים עם הקטין. טובתו – ולא רק השינויים אצל ההורים – צריכים לעמוד לנגד עיניו של בית המשפט. כך עולה מסעיף 1(ב) לחוק האימוץ, וכך גם מתבקש ממהותו וטבעו של העניין. על כן אין די בבדיקת שינויים אצל ההורים הביולוגיים כדי להחליט על יסודם על אתר על החזרת הקטין אליהם, יהיה המחיר הנפשי מבחינת הקטין אשר יהיה. יש לילד זכויות... הוא אינו קניין הוריו.
אם אירעה נסיבה מן הנסיבות המצערות שסעיף 13 לחוק מונה אותן, אין תיקון המצב מחזיר את הגלגל אוטומטית לאחור. אי-אפשר למחוק במחי יד את אשר אירע, וצריך לתת את הדעת, היטב ובתשומת לב, למשמעות הדברים מבחינת הקטין... יש לשקול את נושא ההחזרה מבחינת טובתו של הקטין, לא במובן התנאים הפיזיים והרווחה הכלכלית, אלא במובן זה שבודקים את התוצאות הנפשיות של ניתוקו, עתה, מן הסביבה המאמצת" (דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 79, הנשיא שמגר (1995) (להלן דנ"א 7015/94) (הדגשה הוספה-א"ר).
סח. אשר לבחינת הזכות להורות, אין לכחד כי הזכות למשפחה היא אחד היסודות הבסיסיים של הקיום האנושי, כאשר "מהזכות למשפחה נגזרת הזכות להורות מן הצד האחד, וזכותו של הילד לגדול בחיק הוריו הטבעיים. בגדר הזכות למשפחה, מוכרת זכותם הטבעית של הורים לגדל את ילדיהם וזכותו של ילד לגדול בחיק משפחתו" (בג"ץ 4293/01 משפחה חדשה נ' שר העבודה הרווחה [פורסם בנבו] פסקה 17 (2009), מפי השופטת פרוקצ'יה). לית מאן דפליג, כי הזכות להורות מהוה זכות טבעית שביטויה החוקתי הוא בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, כחלק מכבוד האדם (ע"א 451/88 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד
--- סוף עמוד 44 ---
(1) 330 (1990)), וכשם שהמדינה אינה דורשת "רשיון הורות", אין היא רשאית לפגוע בזכותו של אדם להורות ללא טעמים ענייניים כבדי משקל (בג"ץ 4077/12 פלונית נ' משרד הבריאות [פורסם בנבו] (2013), פסקה כ"ז). דברים אלה הם בחינת פשיטא, אך כשאר זכויות אף הן יחסיות, אם גם בדרגה יחסית גבוהה, וטעונות איזון – במקרה דנא עם טובת הקטין.