--- סוף עמוד 10 ---
בטרם הגשת הבקשה להכרזה על ילד כבר-אימוץ. בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי על הרשויות להמתין 60 ימים לפני הגשת הבקשה במקרה בו האב יודע על קיומו של הילד ו-90 ימים במקרה בו אינו יודע על קיומו, וככל שלא עשו כן לא קמה החזקה. במקרה זה, כך נפסק, לא המתינו רשויות הרווחה זמן די הצורך, ולכן לא התקיימו התנאים להכרזת בר-אימוץ שבסעיף 13(א)(1).
ח. עוד נפסק, כי ככל שרשויות הרווחה לא הסבירו לאם הביולוגית ולאמה את זכויותיו הטבעיות של האב להורות בפירוט, לא ניתן לומר שלא היתה אפשרות סבירה למצוא את האב, שכן יתכן שאילו הוסברו זכויות האב, היו האם או אמה מתרצות ומנדבות מיוזמתן את פרטי המבקש. בענייננו, כך נקבע, לא הוסברו לאם ולאמה זכויותיו של האב, וגם מסיבה זו יש לבטל את פסק הדין.
ט. נפסק כי במקרה כשלנו, שבו לא התקיימו, כנאמר, תנאי סעיף 13(א)(1) לחוק, יש להתחיל את ספירתה של מגבלת 60 הימים שבסעיף 13א לחוק ממועד ידיעת האב על קיומו של הילד. בנידון דידן, כך נקבע, נודע למבקש לראשונה לקראת סוף מאי 2016 על קיומו של הקטין ועל העובדה שנמסר למשפחה המיועדת לאמצו, והוא הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין ביום 6.6.16, בתוך טווח 60 הימים. על בסיס האמור נפסק, כי יש לבטל את ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ כלפי המבקש, ולהחזיר את הקטין להוריו הביולוגיים ביום 10.11.16.
י. ביום 25.10.16 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (עמ"צ 27116-10-16). ביום 30.10.16 הוגשה בקשת ההורים המיועדים לאימוץ להצטרף כצד להליכי הערעור. ביום 31.10.16 הוגש לבית המשפט המחוזי ערעור מטעם בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, ולצדו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (עמ"צ 28803-10-16) [פורסם בנבו]. ביום 2.11.16 הוחלט, כי אין לצרף את ההורים המיועדים לאימוץ כצד להליכי הערעור. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בע"מ 8514/16), [פורסם בנבו] וביום 8.11.16 הוחלט, כי אף שאין לצרף את ההורים המיועדים לאימוץ כצד להליך, יש לאפשר להם להשמיע את טיעוניהם בפני בית המשפט המחוזי. ביום 10.11.16 החליט בית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולהשאיר לעת הזאת את הקטין בבית ההורים המיועדים לאימוץ.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
--- סוף עמוד 11 ---
יא. ביום 21.11.16 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעורים בדעת רוב (השופטת הבכירה ש' דברת והשופטת ג' לוין כנגד דעתו החולקת של השופט א' ואגו) וקבע, כי אין לבטל את פסק הדין שהכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי המבקש.