יב. בחוות דעת הרוב (מפי השופטת ג' לוין, ובהסכמת השופטת ש' דברת) נפסק, כי התקיימו בענייננו התנאים המקימים את החזקה בסעיף 13(א)(1). נאמר, כי אין לקבל את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה באשר ללוח הזמנים שלפיו על רשויות הרווחה לפעול טרם הגשת הבקשה להכרזה על ילד כבר-אימוץ. קביעת מועדים גורפת כעין זו, כך נאמר, חותרת תחת כוונת המחוקק ומהוה חקיקה שיפוטית הנוגדת את החוק. בנוסף נאמר, כי קביעה זו אינה מבוססת על נתונים אמפיריים לפיהם המתנה זו מגדילה את הסיכוי של אבות לפנות אל הרשויות, וכי אין יסוד להניח כי התועלת שבהמתנה מצדיקה את הפגיעה בקטינים ואת הנזק שבהתארכות הליך האימוץ. נפסק, כי יש לקרוא את סעיף 13(א)(1)(ג) לחוק יחד עם סעיף 13(א1), הקובע שהפעולות לאיתור ההורה הנעדר ייעשו לכל המאוחר תוך חודש מיום שנודע לרשויות הרווחה שהילד מועמד לאימוץ או מיום שההורה חתם על ההסכמה. רשויות הרווחה, כך נאמר, אינן רשאיות להמתין יותר מחודש לפני הבדיקה אם נעשתה פניה של מי שטוען שהוא אבי הילד, וקל וחומר שאין עליהן חובה להמתין 60 או 90 ימים. מכאן הגיעו שופטי הרוב למסקנה כי התנאי שבסעיף 13(א)(1)(ג) התקיים בענייננו, ולא היה בכך שרשויות הרווחה לא המתינו את מלוא 30 הימים כדי לשנות מסקנה זו.
יג. עוד נפסק, כי אף בהתנהלות רשויות הרווחה מול האם הביולוגית לא נפל פגם. נקבע, כי ניתנו לאם הביולוגית כל ההסברים המתחייבים על פי החוק, והיא הועמדה על החשיבות של מסירת פרטי האב, ואף על פי כן עמדה בסירובה לגלות את זהות האב, מתוך הרצון להסתיר את ההריון ממשפחתה ומסביבתה. נאמר, כי אין יסוד להניח שאילו היתה העובדת הסוציאלית מסבירה ומפרטת יותר, היתה האם הביולוגית מתרצה ומגלה את זהות המבקש. פניה לצדדים שלישיים בניסיון לדלות מידע על האב או להשפיע על האם לגלות את זהותו, כך נפסק, היתה פוגעת בזכותה של האם לפרטיות ובאוטונומיה שלה. מכאן קבע בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, שיש לבטל את הכרעת בית המשפט לענייני משפחה, אשר לפיה היתה אפשרות סבירה לזהות את המבקש.
יד. מעבר לנדרש הוסיף בית המשפט המחוזי בדעת הרוב, כי גם אילו הגיע למסקנה, שלפיה היתה אפשרות סבירה לזהות את המבקש בעת ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ, לא היה הדבר מוביל לביטול אוטומטי של ההכרזה. נאמר, כי כאשר בית
--- סוף עמוד 12 ---
המשפט בוחן מעיקרא האם להכריז על קטין כבר-אימוץ, מרכז הכובד הוא זכויות האב ואילו טובת הקטין אינה עילה עצמאית להכרזה; מנגד, בבחנו בדיעבד האם יש לבטל פסק דין שהכריז על קטין כבר-אימוץ, טובת הקטין היא היא השיקול המרכזי העומד בבסיס ההכרעה. מתן ההכרזה וחלוף הזמן הקבוע בסעיף 13א – 60 ימים – משנים, כך נאמר, את נקודת האיזון; ככל שהבקשה לביטול ההכרזה נעשתה בתוך טווח 60 הימים, כך נפסק, על בית המשפט להורות על מסירת הילד להורה הביולוגי, ובלבד ששוכנע כי זה מעוניין לגדל את הילד; אך כאשר מוגשת הבקשה לאחר חלוף 60 הימים, אין להסתפק בהנחה שטובת הילד היא לגדול אצל הוריו הביולוגיים, ועל בית המשפט לבחון את טובת הקטין בנסיבות הספציפיות של המקרה.