14. בבטאו את ההשקפה הנ"ל – חברי איננו נותן, לדעתי, את הנפקות הראויה לאפשרות הקבועה בחוק לפיה ניתן לערער על ההחלטה בדבר הכרזת הילד כבר-אימוץ בתוך 15 ימים מיום המצאת ההחלטה, וזאת אף אם הדבר קרה בתום תקופת 60 הימים (ראו: סעיף 13(א) לחוק האימוץ). נשאלת איפוא השאלה האם במקרה כזה – אף שזכות
--- סוף עמוד 66 ---
המערער מוקנית לו להורה מכוח החוק (בתוך 15 ימים ממועד ההמצאה) – הערעור יאויין בפועל (גם אם הוגש כדין) ותישלל זכות גישתו של הורה כזה לערכאות וממילא זכותו החוקתית למימוש הורותו. התשובה, כמובן, שלילית, ועדיין יש מקום לבדוק אילו הבחנות נכון לעשות בהקשר זה, מהו הרציונל שלהן, מהי המסגרת המשפטית המאפשרת לנקוט בדרך זו, ומהו קו הגבול להיענות לבקשה לביטול ההכרזה המוגשת לאחר תקופת 60 הימים.
אדון וארחיב בכך להלן ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.
15. דומה עלי כי הורה שידע על ההריון, או על הלידה, או על הליך ההכרזה ונקט במדיניות של "עצימת עיניים" – יש להשוותו, לאחר תיקון מס' 8, להורה שמבקש לחזור בו מהסכמתו למסירת ילדו לאימוץ – הרשאי להגיש בקשה כזו בתוך 60 ימים מטעמים מיוחדים שירשמו (ראו: סעיף 10 לחוק האימוץ). מנגד, הורה שלא ידע על ההריון, או על הלידה, או על הליך ההכרזה – איננו כבול לסד הזמנים הקבוע בסעיף 13א לחוק, ובלבד שהגיש את הבקשה לביטול ההכרזה בתוך 15 ימים מיום שנודע לו על דבר החלטת ההכרזה (תנאי זה התקיים במקרה שלפנינו).
עד מתי יוכל הורה שכזה לפעול כאמור – לשיטתי עד למועד שניתן צו אימוץ, כאמור בסעיף 13א(ג) לחוק, ומאותו זמן ואילך יחולו על העניין הוראות סעיף 19 לחוק, המסדירות את האפשרויות לביטול צו האימוץ ואשר קובעות שבמקרה מעין זה – בית המשפט יהיה רשאי לבטל את צו האימוץ על סמך נסיבות שלא היו ידועות, או לא היו קיימות בשעת מתן הצו, אם נוכח שמן הראוי לעשות כן ושטובת המאומץ מחייבת זאת.
עתה אפרט את הרציונלים לגישתי זו על פי: מבנה החוק, הסביבה החקיקתית הקרובה ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית שלנו.
16. באשר למבנה החוק אדגיש כי אם תתקבל הגישה הגורסת אחרת מזו המוצעת על ידי – ימצא שכל מבנה חוק האימוץ יעורער. אבהיר:
כידוע הדיונים בהליכי אימוץ, בהיעדר הסכמת הורה, נחלקים על פי החוק לשני שלבים עיקריים. אלה פורטו בהרחבה בעניין ההורים המיועדים לאימוץ הקטין (מפי הנשיא א' ברק) וכאן אביא רק את תקצירם:
--- סוף עמוד 67 ---