(א) בשלב הראשון בית המשפט בוחן אם יש מקום להכריז על הקטין "בר-אימוץ". גם במהלך זה ניתן לזהות שתי מדרגות-משנה:
(1) מדרג, בגדרו בית המשפט בוחן אם התקיימה אחת מהעילות המאפשרות לבית המשפט להכריז על הקטין בר אימוץ. עילות אלה מפורטות בסעיף 13 לחוק האימוץ.
(2) אם מצא בית המשפט שלמרות היעדר הסכמת אחד ההורים מתקיימת אחת מהעילות להכרזת הקטין כבר אימוץ – העניין עובר למדרגת-המשנה השניה, במסגרתה דן בית המשפט בשאלה האם יש מקום להשתמש בשיקול דעתו ולהכריז על הקטין בר-אימוץ. בשלב-משנה זה על בית המשפט לבחון את טובת הילד, ואם טובתו דורשת זאת הוא מוכרז כבר-אימוץ. ייתכנו, עם זאת, מצבים שבהם בית המשפט יסבור כי ניתוק הקשר בין הקטין לבין הוריו, על אף קיומה של עילת אימוץ, סותר את טובת הקטין ולכן לא יכריז עליו כעל בר-אימוץ.
אם בית המשפט מגיע למסקנה כי יש מקום להכריז על הקטין בר-אימוץ – הליך האימוץ נמשך והוא מגיע לשלב השני (כאשר בתום השלב הראשון, אם הוכרז הקטין בר-אימוץ ולא נתמנה לילד אפוטרופוס – זכויותיו, חובותיו וסמכויותיו של ההורה כלפי ילדו עוברות לפקיד הסעד. ראו: סעיף 15(א) לחוק האימוץ).
(ב) בשלב השני בית המשפט בוחן אם יש מקום ליתן "צו אימוץ". במסגרת זו נבדקת, בין השאר, התאמתם של ההורים המיועדים – לאימוץ. אם ניתן "צו אימוץ", נוצרות בין המאמץ לבין המאומץ כל החובות והזכויות הקיימות בין הורה לבין ילדו ומופסקות החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו הביולוגיים ושאר קרוביו, למעט בנושאים ספציפיים מסוימים, או אם בית המשפט רואה לצמצם את תוצאות צו האימוץ (ראו: סעיף 16 לחוק האימוץ).
הנה כי כן אם תתקבל גישת חברי, המשנה לנשיאה, הרי ש-60 ימים לאחר מסירת הקטין להורים המיועדים לאימוץ, או לאחר הכרזתו של התינוק כבר אימוץ, הכל לפי המאוחר יותר – לא תהיה עוד כמעט כל משמעות לשלב השני של מתן צו האימוץ. אילו זו היתה אכן תכליתו של תיקון מס' 8 – התיקון האמור היה צריך לשנות מן היסוד את כל הליכי השלב השני, ואולם לא כך נעשה במסגרת תיקון מס' 8.
--- סוף עמוד 68 ---
17. בשולי הדברים אוסיף כי דומה עלי שהתפיסה המוצגת על ידי לעיל אינה כה רחוקה בפועל אף מעמדת חברי, המשנה לנשיאה, שכן בהחלטתו המוקדמת במסגרת תיק זה מתאריך 18.08.2016 – הוא החזיר את הדיון לבית המשפט הנכבד לענייני משפחה באשדוד כדי שזה יבחן, לעיצומו של עניין, את השאלה האם חלה לגבי המערער ספירת 60 הימים המנויים בחוק והאם היתה "אפשרות סבירה" לאתר את המערער. ברור שחברי לא היה עושה כן אם לאחר 60 הימים הנקובים בחוק – לא היה עוד מקום להידרש לסוגיה כלשהי, שכן ממילא לא ניתן היה כבר לבטל את ההכרזה של הקטין כבר אימוץ.