--- סוף עמוד 93 ---
שלעיל התמקד ב-ד' אמותיה של ההכרזה על ילד כבר-אימוץ ובביטולה של הכרזה זו. כאמור לעיל, ההכרזה על ילד כבר-אימוץ הינה רק השלב הראשון של הליכי האימוץ, כאשר השלב השני הינו מתן צו אימוץ אשר "יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם", כהוראת סעיף 16 לחוק האימוץ. בנוסף, סעיף 19 לחוק האימוץ עוסק בשאלה אימתי ניתן יהיה לבטל צו אימוץ ועל כן נהיר כי במקרה כזה הוראות סעיף 13א(א) לחוק האימוץ אינן חלות. עינינו הרואות כי אף במקרים בהם סעיף 13א(א) לחוק האימוץ חל למרות שחלפה תקופת 60 הימים הקבועה בסעיף 13א(ג), אין משמעות הדבר ביטולה של כל מגבלת זמן כך שתמיד יזכה ההורה הנעדר כי ילדו יושב לו. זאת ועוד, הגם שסוגיה זו איננה עומדת על הפרק כעת, יש לתהות שמא אף הוצאתו של "צו ביניים" – במסגרתו מעמיד בית המשפט את המאומץ ברשות המאמץ עד להחלטה בבקשת האימוץ, כהוראת סעיף 18 לחוק האימוץ – משום מגבלת זמן כאמור.
למותר לציין כי דברים אלו נכונים כל עוד לא ראה לנכון המחוקק לקבוע נקודת איזון חדשה, לפיה על אף שלא התקיימו התנאים שבסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ, בחלוף תקופה מסויימת – ואף שלא הוצא עדיין צו אימוץ – בקשות לביטול ההכרזה על ילד כבר-אימוץ תידחנה.
19. עניינה של ההערה השניה בעמדה שהצגתי לעיל, כי הפעולות המנויות בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ נועדו לבחון את מידת חוסר מעורבותו וזיקתו של ההורה הנעדר (ובפרט של האב הביולוגי) להיריון ולחייו של הילד. דומני כי על החשיבות הרבה שמייחס המחוקק לשאלת זיקתו ומעורבותו של ההורה הנעדר – הבאה בייחוד לידי ביטוי בתיקון לחוק – יש ללמוד אף מהתבוננות בסעיף 13(א2), אשר לא זכה להתייחסות של ממש בטיעוני הצדדים בהליך דנן. סעיף זה, אשר הוכנס אף הוא לחוק האימוץ במסגרת התיקון לחוק, קובע מספר סייגים שבהתקיימותם "לא יינקטו פעולות לאיתור הורה" לפי סעיף 13(א)(1). סעיף 13(א2)(3) לחוק האימוץ קובע את הסייג הבא:
"ההורה ידע על ההיריון או על קיומו של הילד ונמנע בלא סיבה סבירה מקיום קשר עם האם בנוגע להיריון או מקיום קשר עם הילד".
במבט ראשון סייג זה הינו תמוה, שכן אם לא בוצעו הפעולות המנויות בסעיף 13(א)(1) לאיתורו של ההורה, כיצד תדענה רשויות הרווחה שההורה הנעדר אכן לא
--- סוף עמוד 94 ---
ידע על ההיריון או על קיומו של הילד כאמור? על פניו, המידע אודות ידיעתו או אי-ידיעתו של האב הביולוגי נגזרת מדברים שמסרה האם לרשויות הרווחה. מבלי לטעת מסמרות בפרשנות הראויה של הסעיף האמור – סוגיה אשר אינה עומדת לפתחנו כאן – מדובר לכאורה בהכרעה מודעת של המחוקק לוותר על החובה לאתר את האב במקרה שכזה, אף מבלי להטיל על רשויות הרווחה חובה לנסות ולברר באופן עצמאי האם האב אכן לא ידע על ההיריון או הלידה. עובדה זו עולה מפורשות מהפרוטוקולים של ישיבות ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת אשר דנה בתיקון לחוק [ראו: עמ' 14-12 לפרוטוקול ישיבה מספר 251 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18 (19.10.2010); עמ' 29-25 לפרוטוקול ישיבה מספר 278 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18 (28.11.2010)]. אף מבלי להידרש לטעמים העומדים ביסודה של הכרעה זו, אשר יש ויִדונו בעתיד, סבורני כי נכון אם כן לראות בסעיפים 13(א)(1) ו-13(א2)(3) כיוצרים מעין "בחינה דו-שלבית" בכל הקשור לזיקתו של ההורה הנעדר ליילוד: במקרה בו האם מוסרת כי הלה ידע על קיומו של הילד ונמנע מקיום קשר עימהּ או עם הילד, בלא סיבה סבירה, די בכך על מנת להצביע על העדר זיקתו של האב הביולוגי ליילוד ולפטור את רשויות הרווחה מהצורך לחפש אחריו. לצד זאת, במקרה בו לא מסרה האם במפורש כי האב ידע על ההיריון או על הילד – או לחילופין כאשר היא סיפקה סיבה סבירה להימנעותו מקיום קשר עימהּ – יש לבדוק, באמצעות הפעולות המנויות בסעיף 13(א)(1) עד כמה האב הוא אכן "נעדר", דהיינו, מה מידת חוסר מעורבותו וזיקתו להיריון ולחייו של הילד.