סוף דבר
20. מכלל הטעמים האמורים, אני מצטרף לתוצאה האופרטיבית המופיעה בפסקה 28 לחוות דעתו של השופט מלצר. עוד רואה אני להצטרף ל"הפקת הלקח הכללית" של חברי, ככל שהיא נוגעת לחובה המוטלת על רשויות הרווחה לנקוט בפעולות אקטיביות כדי לאתר את ההורה הנעדר [ראו: פסקה 29.א) לחוות דעתו של חברי]. זאת, בכפוף להערות שהערתי בפסקה 7 לעיל.
21. לצד זאת, רואה אני להטעים כי איני שותף לעמדתו של השופט מלצר לגבי יתר ה"לקחים הכלליים" עליהם עמד חברי בפסקה 29 לחוות דעתו. מפאת חשיבות הדברים, אבהיר כי לשיטתי:
(1) החזקה הקבועה בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ הינה חזקה חלוטה. בהתקיים שלוש הפעולות המנויות בסעיפים קטנים 13(א)(1)(א)-(ג) לחוק האימוץ,
--- סוף עמוד 95 ---
קמה ועומדת חזקה שאיננה ניתנת לסתירה כי לא הייתה אפשרות סבירה לאתר את ההורה הנעדר.
(2) הורה שלא ידע על הילד ועל הליך ההכרזה – אך התקיימו בעניינו הפעולות המנויות כאמור בסעיפים קטנים 13(א)(1)(א)-(ג) לחוק האימוץ – כבול לסד הזמנים של 60 הימים הקבועים בסעיף 13א(ג) לחוק האימוץ. משחלף סד זמנים זה, בית המשפט לא יהא רשאי לבטל את ההכרזה על הילד כבר-אימוץ.
(3) הורה שלא ידע על הילד ועל הליך ההכרזה – אך לא התקיימו בעניינו הפעולות המנויות כאמור בסעיפים קטנים 13(א)(1)(א)-(ג) לחוק האימוץ – אינו כבול לסד הזמנים של 60 הימים הקבועים בסעיף 13א(ג), אלא חלה בעניינו הוראת סעיף 13א(א) לחוק האימוץ. זאת, כל עוד לא ניתן צו אימוץ, שכן במקרה כזה חלה הוראת סעיף 19 לחוק האימוץ.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
1. עיינתי ועיינתי שוב בחוות הדעת של חבריי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין מזה והשופט ח' מלצר מזה. המחלוקת עמוקה ויסודית. לאחר שיקול ומחשבה, הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט מלצר, לפיה דין הערעור להתקבל. ואולם, מסקנתי זו נשענת על בסיס משפטי צר יותר מכפי שהציג חברי, ועל כך יורחב להלן.
לאחר כתיבת חוות דעתי, ראיתי את חוות דעתו של חברי, השופט י' דנציגר. אף הוא מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט מלצר, תוך הבעת הסתייגות. עולה כי המחלוקת הרחבה ביותר היא בין המשנה לנשיאה רובינשטיין לבין השופט מלצר. דבריו של חברי, השופט דנציגר, מעוררים מחשבה ולכן, ובמידת הצורך, אתייחס אליהם ובמיוחד בנקודות המחלוקת.
2. אם תיקי האימוץ הם הקשים שבקשים להכרעה, ועל כך הסכימו חבריי, נדמה כי בתוך קבוצה זו, בפסגת הקושי ניתן למצוא את סוגיית מעמדו של "האב הלא-נודע". סעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: החוק או חוק האימוץ), כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 8, תשע"א-2010 (להלן: תיקון מס' 8), מתייחס למצב שבו אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר את דעתו לצורך הכרזת ילד