לאמור, הורה המבקש לבטל את ההכרזה, על בית המשפט להיעתר לבקשתו ולהורות על מסירת הילד לידיו אם שוכנע כי הוא מעוניין לגדל את הילד, ולא מתקיימת עילת הכרזה אחרת המופיעה בסעיף 13(א). יושם אל לב, כי בעוד שבמסלול של חזרת הורה מהסכמתו למסור את ילדו לאימוץ בתוך המועד הקבוע, העניין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו (סעיף 10); הרי שבכל הקשור להורה לא נודע, ככל שהוא מעוניין לגדל את הילד ולא קיימת עילת הכרזה אחרת – על בית המשפט להורות על ביטול ההכרזה (סעיף 13א). בכך ביטא המחוקק את המעמד המיוחד של הורה לא-נודע. החוק נכון לבוא לקראתו, אך כאמור בפתח הדברים – ממד הזמן הוא המשוכה.
8. סעיף 13א(ג) לחוק קובע את גבולות הזמן:
(ג) בקשה לביטול הכרזה לפי סעיף קטן (א) ניתן להגיש בתוך 60 ימים מיום מסירת הילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו או מיום ההכרזה על הילד כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(1), לפי המאוחר, ובלבד שטרם ניתן צו אימוץ; חלפה התקופה האמורה בסעיף קטן זה והילד נשאר אצל מי שקיבלו לביתו בכוונה לאמצו או שניתן צו אימוץ, לא יהיה בית המשפט רשאי עוד לבטל את ההכרזה על הילד כבר-אימוץ.
הנה כי כן, נקבע מועד של 60 ימים ממועד מסירת הילד למי שהסכים לקבלו בכוונה לאמצו, או מיום הכרזת הילד כבר אימוץ לפי סעיף 13(א)(1), לפי התאריך המאוחר
--- סוף עמוד 102 ---
יותר – ובלבד שלא ניתן צו אימוץ. אם תקופה זו חלפה, בית המשפט לא יהיה רשאי עוד לבטל את ההכרזה על הילד כבר-אימוץ.
חברי, השופט מלצר, העלה את השאלה האם תקופה מוגבלת זו מידתית היא, במובן החוקתי. להשקפתו, ניתן להתגבר על הקושי בכלים פרשניים. כדי להגמיש את התנאי ביחס להורה שלא ידע, פנה חברי לחוק ההתיישנות ולתקנות סדר הדין האזרחי. כן התייחס לתקופת הערעור על הכרזה כבר אימוץ – 15 ימים. לשיטתו, זוהי תקופה שבמסגרתה ההורה הלא-נודע רשאי לבקש את ביטול ההכרזה, כאשר מניין ימים אלה מתחיל מהיום בו נודע להורה. יישום הדברים בענייננו מוביל לכך כי המבקש לא החמיץ את המועד, שכן ביקש את ביטול ההכרזה בתוך כעשרה ימים.
דעתי אינה כדעת חברי. אין אנו בשדה של דיני התיישנות או סדר דין אזרחי, אלא בדין המהותי והנקודתי של חוק האימוץ. המחוקק קבע תקופה של 60 ימים מאחד המועדים שצוינו. כמובן, יכול היה להגיע לתוצאה אחרת, אך לא כך קבע. כמו כן, הליך הערעור כשמו כן הוא – השגה נגד קביעת הערכאה המבררת, אך לא הארכת המועד להגשת בקשת הביטול. בהעדר הוראה אחרת, מועדי ערעור – לחוד; ומועדי ביטול – לחוד. למרות שאני נוטה לדעה כי תקופה של 60 ימים היא קצרה מדי, עמדת המחוקק היא ברורה והיא הקובעת. גבול הזמן לביצוע פעולה משפטית משול לעיתים לגרזן חד. אך דבר זה, כשלעצמו, אינו גורע מעוצמתו של הדין המחייב. באשר לאפשרות של תקיפה חוקתית – לדידי, אין צורך לדון בה במקרה זה, לנוכח התוצאה אליה הגעתי.