אוסיף רק כי מעבר לכך שהתקופה נדמית בעיניי כקצרה מדי, העניין מפתיע בפן ההשוואתי: המחוקק הישראלי קבע תקופה של 60 ימים כדי לאפשר להורה שנתן הסכמתו למסירת הילד לאימוץ לחזור בו (במקרנו – האם). שאלה היא האם תקופה כזו אמורה להספיק גם כדי לאפשר להורה הלא-נודע (במקרנו – האב), שכלל לא ידע על ההיריון והלידה, לבקש את ביטול ההכרזה. נשאיר את העניין בצריך עיון.
מלאכת היישום
9. נחזור לנסיבות המקרה. בתאריך 9.12.2015, כחמישה שבועות לפני הלידה, פנתה האם לעובדת סוציאלית לפי חוק האימוץ בבקשה לסייע לה למסור את הילד לאימוץ כשייוולד. הקטין נולד בתאריך 16.1.2016. כאמור, זהו התאריך הראשון ממנו
--- סוף עמוד 103 ---
ניתן להתחיל למנות את חודש הימים הנקוב בסעיף 13(א1), לביצוע הפעולות על ידי הרשויות כמפורט בסעיף 13(א)(1). ביום 24.1.2016 נמסר הקטין למעון של השירות למען הילד. ביום 28.1.2016, בחלוף 12 ימים מהלידה, חתמה האם על טופס הסכמה למסירת בנה לאימוץ. ביום 8.2.2016, דהיינו 23 ימים לאחר הלידה, בא כוח היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להכריז על הקטין כבר-אימוץ. ביום 10.2.2016 קיבל בית המשפט את הבקשה. בסוף מאי 2016 גילה המערער כי נולד לו בן שנמסר לאימוץ, ובתאריך 6.6.2016 הגיש בקשה לביטול ההכרזה כבר-אימוץ.
העובדה המושכת את תשומת הלב היא כי יומיים בלבד לאחר שהוגשה הבקשה, ובהעדר דיון, התקבלה הבקשה להכרזה על ידי בית המשפט (במיוחד אמורים הדברים משעה שלבית המשפט עומדת תקופה של 9 חודשים לתת את החלטתו בבקשה להכריז על ילד כבר אימוץ, תוך השתדלות כמובן לפעול במהירות הראויה – ראו סעיף 13(ב)(1) לחוק). החלטת בית המשפט לענייני משפחה בעניין הקטין ניתנה בתוך פחות מחודש ימים מיום הלידה ומהמועד בו חתמה האם על הסכמתה למסירת הילד לאימוץ. עוד חשוב להדגיש כי הבדיקות לאיתור האב לא נערכו. בענייננו, עולה כי מהנתונים הידועים לגבי האב, כנראה ניתן היה לאתרו באחת הדרכים הנקובות בסעיף 13(א)(1). כך או כך, הרשויות לא ערכו בדיקות אלה תוך הזמן שנקבע. החזקה הקבועה בסעיף לא התקיימה, שכן הרשויות לא פעלו בהתאם לסעיף האמור ולא נקטו את הצעדים שהוא מתווה. כמו כן, וכאמור, לא התקיים דיון לברר את עילת ההורה הלא-נודע, קרי שאין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר את דעתו. בנסיבות אלה, סבורני כי ההכרזה היא בטלה מעיקרא ומירוץ הזמנים כלל לא החל.