תגובת המשיב 2 באמצעות האפוטרופא לדין
כב. המשיב 2 באמצעות האפוטרופא לדין מתנגד לקבלת בקשת רשות הערעור. בתגובה מיום 18.12.16 נטען, כי תיקון מספר 8 לחוק האימוץ – אשר במסגרתו נקבעו התנאים להקמת החזקה לכך שאין אפשרות סבירה למציאת האב בסעיף 13(א)(1) לחוק, וסד הזמנים שבסעיף 13א לו – נחקק בעקבות רצון המחוקק לקבוע איזון נורמטיבי עדין. זאת – בין אלה: זכותו של אב ביולוגי לדעת על הולדת ילדו ולגדלו; זכותה של האם לפרטיות, לאוטונומיה ולעתים אף לשלמות הגוף; וזכויותיו של הקטין
--- סוף עמוד 16 ---
לגדול עם הוריו הביולוגיים מזה ולהגיע בהקדם לבית חם וקבוע מזה. נטען, כי את האיזון הנורמטיבי בין הזכויות השונות ביטא המחוקק במנגנון המעוגן בסעיפים 13(א)(1), 13(א1), 13(א2), 8ב(6) ו-8ג לחוק, המורכב ממספר שלבים משלימים. בשלב הראשון, כך נטען, מוטלת חובה על העובד הסוציאלי לחוק האימוץ להסביר לאם הביולוגית את חשיבות מסירתו של מלוא המידע בדבר האב, כחלק מהליך החתימה על הסכמת הורה לאימוץ, ובמסגרת הקשר הטיפולי שנוצר עם האם הביולוגית עובר למסירת הקטין לאימוץ; בשלב השני, ובמקביל לשלב הראשון, על רשויות הרווחה לערוך נסיונות עצמאיים לאתר את האב הביולוגי בהתאם לרשימה הסגורה של התנאים להקמת החזקה הקבועים בסעיף 13(א)(1) לחוק, על פי לוחות הזמנים הנוקשים שבסעיף 13(א1) לחוק; בשלב השלישי, אם אין מאמצים אלה עולים יפה, יש לאפשר לאם הביולוגית למסור פרטים מזהים על אודות האב הביולוגי, אשר בהם לא ייעשה שימוש לאיתורו על פי סעיף 8ג לחוק. מנגנון זה, כך נטען, גובש על-ידי המחוקק במסגרת תיקון מספר 8, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון במהלך השנים, כדי להביא לאיזון הנורמטיבי הראוי בין הזכויות השונות, על-ידי קידום ודאות משפטית ויציבות במסגרת הליכי האימוץ, ועל-ידי קביעת פרמטרים מעשיים וברורים לקיומה של "אפשרות סבירה" למציאת האב.
כג. בנוסף, כך נטען, קבע המחוקק במסגרת תיקון זה את פרק הזמן המרבי שבמהלכו יינתן להורה להגיש בקשה לביטול הכרזה על ילדו כבר-אימוץ כלפיו. קביעה זו נעשתה מתוך נסיון העבר, שעל פיו עריכת הבירור העובדתי והאיזון הנורמטיבי בדיעבד, עת מופיע האב ודורש לממש את זכויותיו כלפי הקטין, עלולה לגרום לנזק ולפגוע בקטין. לכן – כך נטען – נקבע בתיקון, כי יש לבחון האם יושם המנגנון האמור בעת ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ, או בתוך פרק זמן שלא יעלה על 60 ימים לאחר שהקטין עבר למשפחה המיועדת לאמצו. בכך קבע המחוקק כי בחלוף מגבלת 60 הימים, ישנה עדיפות ברורה לזכותו של הקטין ליציבות, על פני זכותו לקשר עם הוריו הביולוגיים, ועל פני זכותם של ההורים הביולוגיים לשוב ולדון בעניינו. סד זמנים זה, כך נטען, אינו טכני בלבד, אלא מהוה מחסום מהותי המאזן בין האינטרסים והזכויות של הצדדים השונים.