פה ראוי להוסיף, כי בדיון שמענו שאביה ומשפחתה הגרעינית של המשיבה התגייסו גם הם לעזרתה וכך עושים – במסירות ובהתמדה – אף שירותי הרווחה
--- סוף עמוד 42 ---
ביישוב מגוריה של המשיבה. יתר על כן התרשמנו שהמשיבה מגלה כוחות אדירים בנסיבות ועצם ניהולה של המערכה המקיפה והנחושה שהיא מקיימת להשבת בתה – מוכיחה.
54. זה המקום להדגיש עוד כי המונח "מסוגלות הורית חלקית", שבו נוקט הפסיכולוג מטעם "מכון שלם", איננו מונח בעל נפקות משפטית רלבנטית לענייננו. הטעם לכך הוא שחוק האימוץ מדבר בלשון של מסוגלות ("ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי..."). יתכן שבמינוח הפסיכולוגי תיתכן הבחנה בין סוגים שונים של מסוגלות הורית (ראו: יורם צ. צדיק "איך להעריך מסוגלות הורית?" רפואה ומשפט ספר היובל 828 (2001)). אולם חוק האימוץ מתייחס לקטגוריות בינאריות של: מסוגלות הורית, או היעדרה (להבדלים שבין המסוגלות המשפטית למסוגלות הפסיכולוגית ולגישות השונות בנושא – עיינו עוד: מירה ברקאי ומילי מאסס משמעות המושגים מסוגלות הורית" ו"טובת הילד" 20-13 (1998)). בבואנו להיזקק להערכת המומחים לגבי "המסוגלות ההורית החלקית", עלינו להתייחס איפוא להגדרות המשפטיות בלבד ולראות גם ב"מסוגלות פסיכולוגית חלקית" כמספקת, זאת נוכח: ניסוחו של סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, הפרשנות התכליתית שנתנו לו ועיקרון המידתיות, אותו יש להפעיל כאן כאמור. יתר על כן, אף באת-כוח העותר הודתה שזהו "מקרה גבולי" ובנסיבות שכאלה – כל ספק אמור לפעול לזכות המשיבה וכנגד הכרזת הקטינה כבת-אימוץ.
55. עוד אבקש להתייחס פה בקצרה לפער הקיים בדו"ח של "מכון שלם" בין ההערכה כי למשיבה יש מסוגלות הורית חלקית עם סיכוי לשיפור בעזרת גורמי הרווחה, לבין המסקנה הסופית, התומכת בהמשך הליך האימוץ (שם, בעמ' 31). פער זה נובע, להבנתי, מהיזקקות לקריטריון שאיננו רלבנטי לאמות המידה המשפטיות הקבועות בחוק. ד"ר מרדכי שרי (להלן: ד"ר שרי), אשר ערך את מסמך הסיכום והדיון מטעם "מכון שלם", מציין בפרק "הסיכום" כי אמנם האם עברה כברת דרך חיובית ויציבה בחייה, אך ההיסטוריה שלה איננה מנבאת יציבות לאורך זמן והסיכון להידרדרות תפקודית עדיין קיים. בהקשר זה מציין ד"ר שרי כי "הקטינה זקוקה יותר מכל לעתיד הניתן לניבוי", ולכן המסקנה היא שבהחלטה על עתידה של הקטינה יש לקחת "מקדם ביטחון משמעותי", והחזרתה של הקטינה לרשות האם – איננה מספקת את מקדם הביטחון הנחוץ.