על-פי החוק נתונה לבית המשפט הסמכות ליתן צו אימוץ בהסכמת הוריו הביולוגיים של המאומץ, ואם הוכרז הילד בר-אימוץ בשל אחת העילות המנויות בסעיף 13 לחוק, גם בהעדר הסכמה כזו.
תוצאותיו של צו אימוץ הן מרחיקות לכת. מן ההיבט המשפטי קובע סעיף 16 לחוק כי "האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם". עוד קובע סעיף 16 לחוק האימוץ הישראלי, הדוגל ככלל במה שמכונה "אימוץ סגור", כי האימוץ "מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו", להוציא אותם המקרים שבהם סבור בית המשפט כי יש מקום "לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות" (ולהוציא סייגים נוספים הקבועים בסעיף 16 לעניין דיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין ולעניין חוק הירושה, התשכ"ה-1965, שאינם מענייננו במקרה הנדון). אך תוצאותיו של צו האימוץ חוצות את גדרי המשפט ומשפיעות השפעה הרת גורל על מהלך חייהם של כל המעורבים בהליך - ההורים הביולוגיים, ההורים המאמצים ובראש ובראשונה - הילד המאומץ.
אנו כשופטים מבטאים על כן פעם אחר פעם את תחושתנו כי ההכרעות בתיקי האימוץ הן במידה רבה ההכרעות הקשות ביותר שבפניהן אנו ניצבים ואין תיק אחד דומה למשנהו. כל תיק הוא עולם מלא של ציפיות, חלומות, קשיים, אכזבות וגם של צרכים פיזיים ורגשיים בלתי ממומשים. אכן, הסמכות הנתונה לבית המשפט בחוק האימוץ להתערב בתא המשפחתי הטבעי של הילד שיצרו הוריו-מולידיו ולעצב אותו מחדש עבורו במקרים שהחוק קבע, היא סמכות שלא ניתן להפריז בכובד משקלה. היא כרוכה באחריות רבה ומלווה בחשש מתמיד כי בהיותנו בני-אנוש איננו מחוסנים מטעויות וטעות
--- סוף עמוד 109 ---
בתיק מסוג זה עלולה - יותר מאשר בענפים אחרים של המשפט - להיות קשה והרסנית לכל הנוגעים בדבר ובייחוד לילד או לילדה שסוגיית אימוצם עומדת על הפרק.
2. כפי שציינו חבריי, טובת הילד לבדה לא נקבעה בחוק כעילה עצמאית להכריז עליו בר-אימוץ. אולם, התכלית שלהשגתה מכוון כל חוק האימוץ כולו היא טובת המאומץ והחובה לשים לנגד עינינו את טובתו זו שזורה וארוגה בכל אחת ואחת מהוראותיו (ראו בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 151 (2005)).
לפיכך, תמימת דעים אני עם חברתי הנשיאה כי בעת שבית המשפט נדרש לשאלה האם להכריז על ילד כבר-אימוץ אין מקום לחלוקה חדה ודיכוטומית בין שלב המשנה הראשון שבו נבחן קיומה של אחת מעילות האימוץ הקבועות בסעיף 13(א) לחוק ובין שלב המשנה השני שבו בוחן בית המשפט, כמצוות סעיף 1(ב) לחוק האימוץ, האם מתן צו האימוץ הוא לטובת הילד. טובת הילד היא - כפי שכבר נקבע - "הטעם המונח ביסוד כל העילות כולן". על כן, גם כאשר נבחנת, כמו במקרה דנן, העילה הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, אין מקום לבחון את המסוגלות ההורית במנותק מהילד או הילדה שבהם מדובר. מסוגלותו של ההורה העומדת לבדיקה נבחנת תמיד כלפי ילדו שלו והילד הזה וטובתו מלווים את התהליך מראשיתו ועד סופו, שהרי לגבי הילד המסוים הזה, על הצרכים ועל המטענים שהוא נושא איתו, מחויב בית המשפט לקבוע אם: