--- סוף עמוד 23 ---
"ההמלצה לפנות לטיפול היא המלצה במקרים מאוד מאוד חריגים, מפני שמה שחשוב בשביל ילד קטן, זה לא כל כך הטיפול אלא המשמעות ההורית ומה שהוא מקבל מסתימת הקשר" (עמוד 147 לפרוטוקול).
שלושת המומחים אחידים בדעתם, שניתוק הקטין עתה יגרום לכך, שהוא יחווה משבר קשה ויהפוך לילד בעל "צרכים מיוחדים" (כהגדרת המומחים (עמודים 11-12 לחוות דעתם) או "ילד בסיכון" (כהגדרת המומחית (עמוד 9 לחוות דעתה), אשר יהיה זקוק להורות מיטיבה מעל הממוצע. הם חלוקים באשר ליכולות ההורים הביולוגיים לספק הורות שכזו. המומחית סברה, שיכולת כזו קיימת לגבי כל אחד מהם, ואילו המומחים פקפקו בכך לאור הנתונים שעלו מבדיקותיהם. אתייחס לכך בפרוט בהמשך פסק הדין.
הבקשה לפסלות חוות הדעת של ד"ר וייל וד"ר סיטון:
41. שני המומחים שמינינו, ד"ר וייל וד"ר סיטון, נבחרו בהיותם מומחים בעלי-שם בתחום האימוץ ובעלי-ניסיון בהכנת חוות-דעת לבתי-המשפט.
סיבה נוספת, אף כי משנית, קשורה באזור מגוריהם. בית המשפט העדיף לפנות למומחים, שאינם עובדים באזור תל-אביב והמרכז מתוך הנחה, שהם לא יהיו מעורים עם אנשי-מקצוע מאזור מגורי הצדדים. שני המומחים אף היו מוכנים לעמוד בלוח זמנים, שבמקור, לפני פניית הצדדים להבהרות ולהשלמות, היה דחוק ביותר.
לבית המשפט לא היה ידוע עד ליום הדיון ביום 7.11.2004, כי לד"ר וייל הסכם עם השירות למען הילד, לפיו יינתנו על ידו חוות דעת לשירות על פי הזמנה.
אם מידע זה היה בפנינו, היינו בוחרים במומחה אחר.
ניתן רק להצטער על-כך, שד"ר וייל לא היפנה תשומת לבנו לכך, עובר למינויו, ושלא ציין זאת בתיאור פרטי נסיונו המקצועי, ושגם באת כוח היועץ המשפטי והשירות למען הילד לא עשו כן.
בפי ב"כ ההורים הביולוגיים טענות רבות כלפי חוות-הדעת והם מבקשים כי היא תיפסל, בהיותה מוטית. לדבריהם, מאחר שד"ר וייל קשור בהסכם עם השירות למען הילד אך טבעי הוא, כי ישתף פעולה עם השירות על מנת לחפות על אופן בחירת הזוג המיועד לאמץ. כמו-כן, מתשובות המומחים הם למדים, כי גיבשו דעתם עוד בטרם הכינו את חוות הדעת, זאת על-יסוד המידע שהתפרסם
--- סוף עמוד 24 ---
בתקשורת. נימוק אחרון קשור בשכר הטרחה, שמחציתו שולם (על פי החלטתנו) על ידי ההורים המיועדים לאמץ.
42. האם יש בעובדת קיומו של הסכם עם השירות למען הילד כדי לפסול את חוות הדעת, כפי שמבקשים ב"כ ההורים הביולוגיים?
לאחרונה עמדה סוגיה זו לדיון בבית המשפט העליון והשופטת א' פרוקצ'יה קבעה כי: