אמר על כך השופט י' קיסטר המנוח:
"נכון שאין המדינה רשאית לבחור הורים לילד. אבל כאן אחרי שהאם ויתרה בהבינה את משמעות הויתור ואחרי שהילדה נמסרה להורים מאמצים, שלגביהם נאמר ע"י פקידת הסעד כי הוכיחו שביתם איתן גם בזמן הקשה שלא היה ילד בבית וכבר הוכיחו את יכולתם ויחסם לילדה כאשר היא שם ואחרי שהילדה נמצאת כבר כ- 9 חודשים שבתקופת גיל הרך היא תקופה ניכרת וחשובה מאוד להתפתחות הילדה בעתיד, לא יהיה זה צודק ולא לטובת הילדה לעקור את הילדה מהם, לטלטלה, ולמסור לאמה באשר היא ברגע זה הצליחה לשכנע את בעלה שיסכים לקבל את הילדה לביתם" (תיק אימוץ (ת"א) 105/63, א' ב' נ' פרקליט מחוז ת"א, פ"מ מא 142, 149 - 150. ההדגשה שלי. ס.ר.).
--- סוף עמוד 49 ---
גם השופט מ' חשין התייחס לכך, באומרו:
"בדרך כלל אין הצדקה לכך שילד יעבור חוויות טראומטיות מכיוון שהוריו לא השכילו בשעתו לטפל בו כנאות ונתעוררו לאחר מעשה בנכונות לתקן את מה שנכשלו בו קודם לכן. אך מובן - ולשם מניעת אי-הבנה, אני שב ומדגיש את הידוע היטב איננו עונשים את ההורים עם זאת אין גם לענוש את הקטין. הוא אינו סחורה המטולטלת ממחסן למחסן. המדובר ביצור אנוש עם רגשות, כמיהה לחום, חיפוש אחר קשר אנושי ותלות רבה באחרים. כמו בכל מקרה בו דנים בנושא אשר לו השלכה על כבוד האדם - אין להיתפס להסתכלות צרה וחד-צדדית, אלא להקיף במבט את כל הנוגעים בדבר. אין להביט רק על ההורים. יש להביט על הילד שהוא בדרך כלל פגיע יותר וחלש יותר" (דנ"א 7015/94, לעיל, בעמ' 81. ההדגשות שלי. ס.ר.).
יפים בעיני לענין זה דברים נוספים של השופט מ' חשין בפסק הדין הנ"ל, בעת שדחה את גישת הפסיכולוג, שחווה דעתו באותו תיק כי לפיה "הילד תמיד מסתדר ומתגבר" (שם, עמ' 80).
על כך אוסיף, שילד איננו עציץ המאוחסן בחממה, לצורך השקיה ודישון ומוחזר למקומו המקורי לאחר שצימח עלים, השריש שורשים ואף החלו לצוץ ניצניו הראשונים.
השאלה היא, איזה מחיר יצטרך הקטין נשוא הדיון בפנינו לשלם. היינו - מה מידת הנזק שתיגרם לו, לטווח הקצר והארוך, אם ינותק מהדמויות ההוריות אותן הוא מכיר משחר ילדותו ואשר אותן הוא בוודאי כבר מכנה בשם "אמא" ו"אבא". והאם צודק לגרום לו נזק שכזה.
ממד הזמן
78. לבחינת הנזק הצפוי לקטין עקב העברתו להוריו הביולוגיים יש קשר הדוק לממד הזמן בחייו של קטין, שהוא גורם שעלינו לבחון כל אימת שאנו מחליטים בנושא הקשור בהשמה של קטינים (ראו דיון בענין זה בדוח הוועדה, חלק כללי, עמ' 144 - 145).